ופעולת הרכש שלו הכניסה אז את מרבית הנשק למחסני מרכז ההגנה.
כל השנים היה המוכתר של הקבוצה, ועם עלות ראשוני חניתה (1938) להתישבות במאורעות (19361939), היה הוא מהמבצעים וגם המוכתר שלה. עם גמר תפקידו בחניתא, חזר לדגניה (אחרי שמסר את התפקיד לחברו, בן מושבתו, משה סנדלר ).
הוזמן להיות יועצו של דוד הכהן, ממנהלי סולל בונה (ראה כרך ג' עמוד 1121) בכל הכרוך ביחסי שכנים בביצוע גדר התיל בגליל - בגבול הצפון. הוא היה מקור לא אכזב של ידיעות על כפרי הגליל העליון, מבנם העדתי, כל תככי המדיניות הערבית. היה חודר למסתרי יחסי הכנופיות למיניהן. הערכותיו על המצב בכללו ועל תנאי הבטחון היו קולעות ומדויקות.
בתקופת פעולות ההגנה במחתרת, במלחמה העולמית השניה, נגד בעלי בריתם של הנאצים - הצרפתים והערבים בסוריה ובלבנון - היה הוא הזרוע המבצעת על ידי ההגנה בהברחת חומר התעמולה - עלונים ועתונים, ברבבות ספסים, מעבר לגבול ובהפצתם בערי סוריה והלבנון. בשבילים ובסירות אירגן את המשלוחים המרובים טרח הרבה בהקמת הנקודות האחרות בגוש הגליל המערבי.
לא היה הרפתקן - לא ביקש הרפתקאות. אך לא היתה הרפתקה - הדרושה לענין - שלא היה נכון לה ומסוגל לה. הכל בפשטות.
באיזה חרדה נפשית ליוה את הטראגדיה של הסירה הידועה, שנעלמה על 23 המתנדבים, ועקבותיהם לא נודעו. ימים רבים התהלך בלוית אחד מחבריו ליד חופי הים התיכון, לאורך הלבנון, לחקור ולדרוש אולי יוודע גורל האומללים, וכשלא הצליח, לא היה אומלל כמוהו.
פעם אחת, היה צריך להעביר נשק מהצפון לדגניה שלו. אמו, האכרה ממטולה, הרגישה, שסכנה אורבת לבנה, והיא הצליחה להשפיע עליו, שילך לדרכו בלי הנשק, והיא תביאהו למקום הנועד. ואמנם, בדרך נתפס, קציני הבולשת חכו לו ליד ראש פינה, והנשק - לא היה אתו, ושוחרר. האם העבירה אחר כך את הנשק בעגלתה, באופן שלא עורר חשד...
ובשעה שהמדינה הוקמה והיתה זקוקה מאד לעזרתם של אנשים כנים ומוכשרים כמוהו, הורחק מן העבודה, מנו אותו בין המפקחים על "הרכוש הנטוש", וכשראה את מעשי הגזלה שנעשו ובקש לגלות את החנפים (את "תופסי המשרות"), רמזו לו (אלה - שלא הכירו את יוסף...), שמוטב לו לשוב ל"מחרשתו"... אף שצרכי האומה האמתיים דרשו אנשים מסוגו. הוא לא היה הראשון, שלא השתמשו בידיעותיו... והתוצאות: מצבנו עם השכנים כיום (אחרי שבע שנים שהמדינה הוקמה)...
היה ישר וצנוע בהליכותיו וזהיר בכספי ציבור שומר על כל פרוטה, בחר תמיד במלון צנוע ובארוחה זולה בשליחויות בארצות השכנות. היה איש שמירה והגנה, מומחה ליחסי שכנים ורכישת קרקעות, אהוב ומכובד על השכנים הערבים בארץ ובארצות השכנות, היו לו קשרים עם ראשי השבטים והאמירים, המוכתרים והשייכים, היה גם אורח מקובל אצל הנכבדים בדמשק ובבירות.
לא ידע פחד ולא ידע ליאות, איש עבודה היה. בכל אשר אחזה ידו - הצליח. בעל תפיסה מהירה וכושר הסתגלות לכל מצב.
אחרי המלחמה חזר הביתה והתמסר שוב לענף הדיג, פיתחו והעלהו לאחד מענפי המשק החשובים בדגניה. עכברי שדה הופיעו מסביב לבריכות הדגים, רצה להשתמש במלכודת העכברים המצויה בדגניה, וכאשר רק אחז בה התפוצץ אבק השריפה שבתוכה ופצעהו קשה מאד. הועבר לבית החולים "שויצר" בטבריה, ונפטר ביום ט"ז אייר תש"ט (5.49 15) בקרבת קבר האחים של חללי מערכת דגניה נכרה קברו.
בניו: מרדכי, הרצל, יהושע. קבוצת דגניה א' הוציאה לאור לזכרו ספר "יוסף פיין" - אב תש"י.
מאמרים רבים מאישי הישוב נכתבו אחרי מותו: משה סמילנסקי - "אדם יקר" ("הארץ" 20.9.50); שאול אביגור - "שלש פרשיות" ("דבר", 1.12.50); תנחום - "יוסף פיין" ("הפועל הצעיר", 9.5.50); דוד הכהן - "עתה מותר לספר על מעשיו" ("דבר" 2.5.50) ועוד.
משה מדליה
נולד בגדרה, כ' סיון תרנ"ז (1897).
לאביו ר' מרדכי מדליה (ראה כרך א', עמוד 411) ולאמו ליבה-אהובה בת שרגא פייבוש שפרן (ראה כרך א', עמוד 407).
ספג במושבת הבלויים הקטנה את יפי הטבע ועדנת חיי האכר. בהיותו כבן שבע חלה קשה בדלקת-ריאות ושכב כחדשים בביה''ח "שערי-צדק" (וואלך) בירושלים.
המשפחה עברה ליפו וזמן מה למד בתלמוד-תורה שערי תורה בנוה שלום. בהיותו כבן תשע, נתיתם מ