שלפנים מן החומה. במאה שערים ישב שש שנים, אולם מאחר שהפסיד את כספו במסחר בחיטה, נאלץ למכור את ביתו ועבר לחברון, שבה ישב שנה אחת.
בימים ההם היה מצבו קשה והוא נתן דעתו לצאת לחוץ-לארץ לזמן מה, ורבני ירושלים נתנו בידו אגרותהמלצה שבהן המליצו על האברך הצעיר בדברי שבח חמים, אבל לבסוף נתחרט ונשאר בארץ.
בשנת תרנ"ג (1893) עבר ליפו ופתח שם בית-מלון (ככל בני משפחת קמיניץ, שהיו מפורסמים בבתימלוניהם) שהתקיים עד פרוץ המלחמה העולמית הראשונה בשנת תרע"ד (1914).
בית מלון זה, ביפו הערבית, שימש מלון לרוב העולים דרך יפו, משדרכו רגליהם על אדמת א"י, והוא נזכר לטובה בספרי-זכרונותיהם של רבים מהעולים ועולי הרגל לא"י (עיין: זכרונות ארץ ישראל, מאת אברהם יערי, ירושלים תש"ז, עמודים 904-903). וכן שימש המלון אכסניה לאכרי מושבות יהודה ולאנשי ירושלים שהיו יורדים בקיץ להתרחץ בימה של יפו. פנקס המלון שנשתייר בידי יורשיו והכולל רשומים מאת אנשים חשובים, יהודים ולא יהודים, המציינים כולם לטובה את יחסם החביב של בעל המלון שקיבל כל אדם בסבר פנים יפות וידע להנעים עליו את הישיבה בבית-מלונו. במיוחד עשה הדבר רושם על שיירות העולים, שמלונו שימש להם מפגש ראשון על אדמת א"י.
עם גירוש חלק מיהודי יפו-ת"א ב"יום החמשי השחור", כ''ט כסלו תרע"ה (17.12.1914) - גרוש 700 איש - נתיני חו"ל למצרים ע"י השלטונות התורכים (בניסן תרע"ז - 1917, גרוש תושבי יפו ות"א לפנים הארץ) עבר לפתח-תקוה, שבה ישבה בתו אסתר אשת הפרדסן חיים זיסל יגנס (ראה כרך ו', עמוד 2675), רכש פרדס, ולמרות זקנתו היה יוצא יום-יום לפרדסו בריחוק-מקום.
זכה לשמוח על החלטת או"מ לייסד מדינה יהודית בא"י, חלה ונפטר בשבט תש"ח (1948) ונקבר על הר הזיתים בירושלים.
צאצאיו; מנדל, יהושע (אדריכל). אסתר אשת חיים זיסל יגנס, צפורה אשת ברוך תמרי (רופא שנים). חוה ז"ל, צבי ז"ל.
ישראל קסל
נולד בעיירה קיידנובו שבליטא, בשנת תרל"א (1871).
לאביו הרב אברהם (היה אחד "המתנגדים" המועטים בעיירה זו, שבה חנה האדמו"ר מקיידנובו. היה איש משכיל ובקי בפילוסופיה) ולאמו שרה. עד גיל 13 קבל חנוך מסורתי, נסע למינסק ונכנס לבית הספר הריאלי. עד מהרה נתגלה לבעל כשרון. מצבו החומרי אילץ אותו לדאוג לקיומו (נתן שעורים פרטיים לתלמידים נחשלים).
כשסיים את חוק למודיו היה לו גם חסכון הגון, שאיפשר לו להמשיך בלמודיו בחוץ-לארץ, בפוליטכניון שבדרזדן (גרמניה) ושם נפגש עם הקבוצה של הנוער הציוני בימים ההם (שמריהו לוין, ליאו מוצקין ועוד), אך לא רצה להתעסק בפוליטיקה, מכיון שקיוה, כי המדע שירכוש בלמודיו, ישרת את התנועה הציונית לא פחות מאשר לו היה מתמסר למכירת שקלים ומניות של אוצר התישבות היהודים.
נשא לאשה את רבקה בת יעקב ברוק (נפטרה בחיפה, כ"ו אייר תשי''ב ונקברה בעתלית.
בפוליטכניון שהה ארבע שנים ולמד בהצטיינות. כשגמר את למודיו, עבד לשם התמחות בבית חרושת מיכני בממל, משם חזר למינסק, הקים ונתמנה למנהל שני בתי החרשת המיכניים הגדולים של "יעקבסון את ליפשיץ" - ועבד שם 21 שנה.
בעבודתו השתדל לאחד נסיון טכני גדול עם ידיעות עיוניות רבות. בזה נעזר בכח זכרונו הפינומינלי. ידע על פה רבים מהלוגריתמים, ואת הנוסחאות המורכבות ביותר, לא רק מן המתמטיקה, אלא גם מן החלקים המסובכים ביותר של המיכניקה ובפיסיקה.
עם זה היה בקי בספרות, בתלמוד (שלמדו בילדותו) ואהב לצטט אותו תמיד.
בימי שבתו במינסק התקרב לעסקן הציוני ד"ר צבי ברוק, וע"י כך נכנס לתנועה הציונית ולקח חלק פעיל בעבודה הציונית (ואח''כ התחתן עם אחותו. ראה לעיל).
היה פעיל בשורות חברי ההגנה במינסק.
בשנת 1911, בימי חופשתו השנתית, ביקר בא"י