חזר ללימודיו באוניברסיטת בירות, פעל שם גם כנציג סוכנות רויטר הלונדונית וככתבם של "דבר" ו"פלס יין פוסט''. בתור סטודנט קשר קשרי היכרות עם כמה סטודנטים, שהגיעו אח"כ לעמדות גבוהות במדינאים בארצותיהם (שארל מאליק בלבנון ופאדל ג'מאלי בעיראק), ובתור עתונאי נזדמן לו להכיר מדינאים ודיפלומאטים של ארצות הברית במזרח הקרוב, שהגיעו אח"כ לתפקידים מרכזיים לעניני המזרח הקרוב ב"מחלקת המדינה" של ארה"ב. את הידיעות שאסף בגלגולו הבידואי בעבר הירדן פרסם בשני ספרים: "הבידואים חייהם ומנהגיהם" (הוצאת שטיבל. תרצ"ג), "אוכלסי עבר הירדן" (הוצאת אמנות, הקה"ק, ספרית "לנוער", תרצ"ג) וכן הדפסה מיוחדת ממאמריו על "כוית".
המשיך כיהודי יחידי במחלקה להתעמק בחקר הסוציאולוגיה של המזרח הערבי, קיבל סטיפנדיה מקרןרוקפלר ובאופק הופיעו לו סיכויים לקאריירה אקדמית מזהירה, אך עזב את כל אלה וחזר לארץ. כשהוזמן ב1934 לנהל את אגף המזרח הקרוב במחלקה המדינית של הנהלת הסוכנות היהודית. גם תפקיד זה דרש כושר מדעי, אך מטרתו היתה מעשית בהחלט, בשרות "מדינת היהודים בדרך".
נשא לאשה את זהבה בת אייזיק צלאל (מנס-ציונה. מורה לפי מקצועה ואמנית הציור והפיסול).
כעשר שנים עבד עבודה שקטה במחלקה המדינית של הסוכנות. הוסיף להעשיר את ידיעותיו בעניני המזרח הקרוב מתוך נסיעות מקיפות בארצות הללו, קיים קשרים עם המזרחנים בלונדון (שהיו ביניהם גם מדינאים "מוסווים") ועם ראשי הארצות הערביות השכנות, פרסם מאמרים בשאלות המזרח והערבים בעברית, אנגלית וצרפתית והיה מרצה במכון לידיעת ארץ-ישראל בתלאביב ובסמינריון הפועלים בירושלים.
ב-1945 נשלח מטעם המחלקה המדינית למסדרוני ועידת היסוד של ארגון האומות המאוחדות בסאן פראנציסקו (פנימה לא ניתנה כניסה לנציג מדינה בכח שעדיין איננה מדינה בפועל), במטרה להתבונן ולקשור קשרים ובעיקר לשים עין ולהשפיע מן הצד עד כמה שאפשר בעניני "מועצת הנאמנות", שלפי החישובים נועדה לרשת את סמכויות "ועדת המנדטים" של חברהלאומים המנוח. לרגל ביקורו בואשינגטון עמד על ההזנחה הרבה בפעילות מדינית מצד הסוכנות במרכז השלטון של ארה"ב, ולהצעתו נפתח שם משרד של הסוכנות והוא נתמנה לעמוד בראשו, במטרה לנהל פעולות תעמולה והסברה בחוגים מדיניים של ארה"ב ונציגויות של מעצמות שונות ולקשור קשרים עם חוגים בעלי השפעה לטובת הענין היהודי בארץ-ישראל. זאת היתה כעין נציגות דיפלומטית של מדינה שאמנם עדיין אינה קיימת, אבל מורגש באויר שהיא מחויבת המציאות ואשר על כן קום תקום! וביחוד מאז החלטת האו"ם ב-29.11.47 בדבר יצירה מדינה יהודית בחלקה של ארץישראל כבר הוכר, לא רשמית אבל בפועל, כנציגה של מדינה. בתפקיד זה מסר ביום האחרון לשלטון המנדטורי לנשיא טרומן את בקשת "ממשלת הצללים" של המדינה שיכיר בה רשמית, והוא שקיבל מאת הנשיא את ההודעה על הכרת ארה"ב במדינת ישראל דקות מספר אחרי שנוסדה במוזיאון תל-אביב, ומיד נתמנה טלגרפית והוכר בתור צירה הרשמי של מדינת ישראל בואשינגטון, ואח"כ הועלה לדרגת שגריר. והודות לנסיון שרכש במגע אישי ועניני עם גדולי המדינאים (בעת הדיונים באו"ם בשאלת יסוד מדינת היהודים בא בקשרים גם עם חברי המשלחת הרוסית בשפתם ולפי מנהגי מולדתם) ידע להתקין מיד נציגות דיפלומטית מעו, רת חיבה וכבוד, בדומה לנציגויות של ארצות תרבותיות ותיקות, ואף לתרום את חלקו להידוק הקשרים עם הצבור היהודי באמריקה לעזרת מדינת ישראל במלחמה ובשלום.
ביוני 1950 הועבר לכהונת ציר (ואח"כ שגריר) ישראל בבריטניה.
יוסף עזריאל
נולד בירושלים. א' כסלו תרס"ד (20.11.1903).
לאביו משה (ראה כרך ב', עמוד 1054) ולאמו סולטנה (מלכה) בת הרב חיים דוד (פריסיאדו) סורנאגה (מגדולי הרבנים וראב"ד לעדת הספרדים בירושלים).
קיבל חנוך מסורתי בת''ת של הספרדים, ביה"ס האליאנס ובי"ס לבנים.
בילדותו התיתם מאביו ונכנס לעבוד בבית דפוס עזריאל שאביו יסדו.
כשדודו נסים עזריאל חזר מהשירות בצבא התורכי, המשיכו לפתח את הדפוס והעלהו לבית דפוס מודרני, בו הדפיסו בזמנו את העתון היומי "דאר היום" ואח"כ "הבקר".
היה פעיל וחבר ועד "הסתדרות חלוצי המזרח" בירושלים.
בשנת תרצ"ה (1935) עבר לתל-אביב והקים בה בית דפוס על שמו, בשותפות עם אחיו ואחותו. בשנת ת''ש (1940) נשא לאשה את שרה בת מנדל אלשטיין.