רומות שאסף העתון בכסף ובחפצים לעזרת הנפגעים, נפגש שם בפעם הראשונה בחייו עם ראשי הציונות הרוסית ועם חיים נחמן ביאליק (שהביע את זעם האומה וכאבה בשירו הנודע "בעיר ההרגה", בשינוי שמו מפני הצנזורה ל"משא נמירוב", ואחרי שנה תרגמו ז'בוטינסקי לרוסית).
באותה שנה (1903) פרסם את מאמרו הציוני הראשון, "לשונאי ציון", ומאמר זה, יחד עם מאמרו הציוני השני, "נכרים", יצא אח"כ בחוברת מיוחדת (בהוצאת שלמה זלצמן) . נאומיו ומאמריו פרסמוהו בחוגים רחבים, ואף כי לפי חוקת ההסתדרות הציונית היה יכול רק אדם מגיל 24 ומעלה להיבחר כציר לקונגרס הציוני, והוא היה אז רק בן 22 וחצי, בחרה בו האגודה הציונית האודיסאית "ארץ ישראל" לקונגרס הציוני הששי בבאזל. שם נפגש בפעם הראשונה והאחרונה עם הרצל והתרשם ממנו לכל ימי חייו. זה היה "קונגרס אוגנדה", בו התנגד ז'בוטינסקי , ביחד עם יתר הצירים מרוסיה, להצעת הרצל בדבר יצירת "מקלט" זמני באוגנדה, באשר "אין ציונות בלי ציון", אך הערצתו להרצל לא נפגמה אף כחוט השערה, כי כאיש החזון והתרבות והתפיסה הלאומיתהמדינית באופק רחב ידע הוא להעריך יותר מרבים אחרים את ערכה של התופעה החד-פעמים "הרצל" בשביל תקומת עם ישראל כגורם מדיני וכאומה ריבונית בארצה, וחילוקי דעות בשאלות בדבר דרכי הביצוע לא יכלו לסחוף אותו לרגשי ניגוד אישי, באשר כל ימיו ידע ז'בוטינסקי לשמור את הגבול בין חילוקי דעות ובין חובת הכבוד, והיה למופת ביחסי נימוס והוקרה לגבי יריבים ראויים לכך בשל ערכיהם האישיים, ותוך הערצה ללא גבול להרצל המשיך במלחמה רעיונית למען ציונותציון, שבאה לידי ביטול מרוכז בשתי חוברותיו: "ציונות וארץ-ישראל" (פטרבורג 1905) ו"על הטריטוריאליזם" (אודיסה 1905) ובהתמדה במאמרים ובנאומים.
בסוף 1903 עבר לפטרבורג כשנתמנה לחבר עיקרי במערכת הירחון הציוני "ייברייסקאיא ז'יזן" (אח"כ "ראזסוויט") והשבועון "כרוניקה ייברייסקו ז'יוני".
ב-1904 יסד יחד עם קבוצת ידידים (ש. זלצמן, ד"ר מ. שווארצמאן, מ. אלייניקוב ) הוצאת ספרים ציונית בשם "קדימה". באמצע 1905 כשהוטל העומס העיקרי של עבודת המערכת על אברהם אידלסון שיחררה ההנהגה הציונית את ז'בוטינסקי מהריתוק לשלחן-הכתיבה בפטרבורג למסעי תעמולה נרחבים ברחבי רוסיה ולעבודתקבע בין מסע למסע "בתוך עמו" באודיסה. מבאן נבחר לקונגרס הציוני השביעי, בו הגדיר בנאומו ברוסית את מהות המדיניות בתור ריכוז וגילוי של הכח הלאומי, ולפי זה על הציונות לחתור להיות כח, כדי שתוכל להיות מדינית באמת.
ב-1906 ערך יחד עם חבריו את תכנית "עבודת ההווה", שלפיה צריכים הציונים לעסוק במאורגן גם בפעולה מדינית להבטחת הקיום האזרחי והלאומי של היהודים בארצות מגוריהם, היא התכנית הקרויה "תכנית הלסינגפורס", על שום אישורה בועידת ציוני רוסיה שהתכנסה ב-12.11.1906 בהלסינגפורס (כיום הלסינקי) בירת פינלנד, שהיתה אז כפופה לשלטון הצאר, אבל בתור מדינה בעלת חוקה מיוחדת ומשטר חפשי יותר מאשר ברוסיה הצארית. אז הוחלט, לפי הצעת ז'בוטינסקי, בהתיעצות עסקני היהדות הרוסית להטיל על כל יהודי המועמד לבחירה ל"דומה" (הפרלמנט של רוסיה), שיתחייב להצטרף ל"סיעה הפרלמנטרית היהודית".
ב-27 באוקטובר 1907 נשא לאשה את יונה (יואנה) בת מרדכי גאלפרין מאודיסה (היתה בת-לויה נאמנה לבעלה בכל פעולותיו הלאומיות ונשאה את חלקה בסבלו, סירבה אחרי פטירתו לעזוב את ניו-יורק, שתוכל לפקוד את קברו כל עוד לא הועבר לקבורה בארץ-ישראל, עד שנפטרה גם היא בניו-יורק, א' טבת תש''י22.12.1949. ראה ערכה בכרך זה).
לשם לימוד דרכי מאבק וניצול הישגים לזכויות לאומיות של מיעוטים עשה בתור עתונאי בוינה מסוף 1907 ועד יוני 1908, בעת שהונהג באוסטריה התיקון בחוקת המדינה, שלפיו ניתנו נציגות ומעמד מדיני לעממים השונים שמהם הורכבה הקיסרות האוסטרית, ואז נערכו הבחירות לפרלמנט האוסטרי לפי הסדר החדש, ואף יהודי גליציה ובוקובינה ניצלו את התיקון הזה ושלחו לפרלמנט ארבעה צירים בתור "סיעה יהודית לאומית".
אחרי מהפכת הטורקים הצעירים, שביטלה את שלטוןהיחיד של השולטן בטורקיה (ובכללה בארץ-ישראל) והנהיג משטר פרלמנטרי, נשלח ז'בוטינסקי בסוף 1908 לקונסטנטינופול בירת טורקיה בתור כתבו של העתון "רוס", להודיע על הזרמים הצבוריים המתהוים במדינה שבה ניתנה זה עתה בפעם הראשונה הזכות לעם להתערב בהנהגת מדינתו. כאן מילא גם שליחות ציונית בפיקוח והדרכה לעתונות הציונית, שקמה בתנאי החרות האזרחית החדשה וכללה ארבעה עתונים, ביניהם אחד עברי בשם "המבשר". מכאן בא במגע בראשונה עם יהודי בולגריה והתרשם מאד מציונותם השרשית הבריאה. מכאן יצא גם לביקורו הראשון בארץ-ישראל, בה נאם בפעם הראשונה בעברית באספת פועלים בעין-גנים שבפתח תקוה.
ב-1910 חזר לאודיסה ופרסם ב"ראזסוויט" שורת מאמרים על הנושא "טורקיה, המצריכה יצירת כחהגנה יהודי בארץ-ישראל". באותה שנה הפתיע את יהודי אודיסה בנאומו הראשון בעברית (בחגיגת היובל לכבוד מנדלי מוכר ספרים , בה נאם ביאליק באידית).
באותה שנה החל במלחמתו הגדולה בעד החיאת הלשון העברית בפועל בפיות יהודי התפוצות, ובעד הנהגת החינוך העברי כעיקר, כמטרה חינוכית כללית יותר. נדד מעיר לעיר לעורר ולהמריץ ולשכנע, ואת הרצאתו (ברוסית) על "שפת התרבות העברית'" קרא ב-50 ערים ברחבי רוסיה.
ב-1911 פרש ממערכת "ראזסוויט", וגם בכך שחרר מרץ ופעילות למען העברית ובאותה שנה יסד באודיסה את הוצאת הספרים "תורגמן" במטרה להגיש לקורא