היהודיות בארץ-ישראל, שעליהן נדון רעיון חיבת ציון בתפוצות, אינם חובבי ציון"...
הדאגה להצלת התנועה הציונית היתה לו כמו דאגה לצרכיו האישיים ותמיד הגה וחשב, כיצד לשפר את שיטות העבודה, כדי לקדם את הענין להצלחה. אחת ממסקנות הגיגיו אלה באה לידי ביטוי בדבריו באחד מהקונגרסים, לאמור: - תקלה והפסד הוא לקונגרסים, ששני תפקידים, הפגנת הציונות כלפי חוץ ועבודה פנימית לסיפוק צרכיה של הציונות, משמשים בהם בערבוביה. אין גם מקום וצורך בקונגרס לשני התפקידים האלה יחד בכל שנה ושנה. לכן מוטב להנהיג לסירוגין שני סוגים של קונגרס: שנה אחת קונגרס להפגנה כלפי חוץ, דוגמת ועידות הקתוליים ("קאתוליקנטאג") בגרמניה, ושנה שניה - קונגרס לעבודה מעשית צנועה כלפי פנים.
תרם מכוחו ומפעולתו גם למען התרבות העברית, והיה יו"ר הועידה לחינוך ולתרבות עבריים, שהתכנסה בוינה ליד הקונגרס הציוני הי''א (ספטמבר 1913).
מאפריל עד סוף מאי 1914 ביקר בארץ ללמוד את הבעיות המעשיות של עבודת המשרד הארצישראלי, שניהל את פעולות ההסתדרות הציונית העולמית להגשמת הציונות בארץ. אח''כ מסר דו"ח ראשון מביקורו זד. בועידה הי''ד של ציוני גרמניה (15.6.1914). היה בדעתו למסור דו"ח מפורט יותר בקונגרס הציוני, אך בינתים פרצה מלחמת העולם, שהקפיאה בתחילה את פעולות ההסתדרות הציונית העולמית והגדילה את הצורך הדחוף ב"עבודת ההווה" לעזרת היהודים בגולה, ביחוד בגולה הרוסית, בה נוספו על הרדיפות השיגרתיות שבימי השלום רדיפות מיוחדות וחמורות הרבה יותר לרגל המלחמה.
בראשית דצמבר 1915 הגיע לניו-יורק. בשיחותיו עם לואי מארשאל, לואי ברנדייס ומנהיגים אחרים עלה בידו להניע את שתי ההסתדרויות הראשיות של יהודי אמריקה להקים משרד משותף (בפברואר 1916), שיאסוף בהדרכתו את החומר על מצב היהודים ברוסיה וילמד את הצרכים והדרכים להקלת סבלם ומצוקתם.
מאן היה שקוע ראשו ורובו בפעולות עזרה ליהודי הגולה, אבל גם מהפעולה הציונית לא משך את ידו ובועידה הציונית העולמית הראשונה אחרי מלחמת העולם (לונדון 1920) נבחר לאחד מסגני יו"ר הועד הפועל הגדול. באותה שנה נבחר ליו"ר גם בועידת הסיוע בקארלסבאד. אח''כ נבחר מחדש מקונגרס לקונגרס ליו"ר הועד הפועל הציוני והיה מהדמויות המרכזיות בתנועה הציונית, אבל עבודתו היום-יומית היתה מרוכזת בעזרה ובהגנה ליהודי הגולה, עבודה שהיתה גם פוליטית, בהסתמך על החוזים הבינלאומיים להגנה על זכויות המיעוטים, שהוטלו על ארצות מסוימות במזרחה של אירופה בקשר לחוזי-השלום. בעיניו היו גם ענינים כלל-יהודיים בגדר עבודה ציונית, כי כל מה ששייך להגנה על קיום העם היהודי הרי זה גם ענין ציוני.
לרגל תפקידו כמזכיר ראשי בועד המשלחות היהודיות (זאת היתה נציגות רשמית-למחצה של יהודי כל הארצות, שלפי החוזים נתחייבו לקיים את זכויות המיעוט היהודי) השתקע בפאריס. אליו באו התלונות על התנכלויות ליהודים ועליו היה להביא את התלונות בפני מדינאי המעצמות והועדה לזכויות המיעוטים שליד חבר הלאומים, ותוך מלחמה מתמדת זו היה נע ונד בין פאריס ולונדון וניו-יורק וג'נבה וברן ובאזל וציריך, ואף על חשבון בריאותו וכוחותיו האוזלים והולכים מזוקן ומרוב עמל.
ביחוד גבר עליו עומס העבודה מאז השתלט היטלר על גרמניה בראשית 1933- באותה שנה באוגוסט עוד ניהל את הקונגרס הציוני הי"ח בפראג. יומים אחרי נעילת הקונגרס יצא לג'נבה לכינוס השנתי של שליחי. היהודים מארצות שונות, כינוס ששימש גרעין לקונגרס היהודי העולמי שנוסד אח"כ, בו נאם על המצב בתפוצות הגולה ועל הסכנות הצפויות ליהדות גרמניה, ליהדות אירופה, ליהדות העולם. אח"כ עוד השתתף בועידה מיוחדת בענץ יהודי גרמניה, אך כשחזר משם גברה עליו מחלת הלב ונפל למשכב.
נפטר בפאריס, י"ז חשון תרצ"ד (6.11.1933) (בדיוק ביום הולדתו לפי התאריך הלועזי מלפני 66 שנה) ונקבר בבית-הקברות פאר-לא-שאז.
בניו: פרופ' תיאודור מוצקין (מרצה למתימטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים), גבריאל. ב"בית אחד העם" בתל-אביב קרוא על שמו אוסף ספרים חשובים לחקר ארץ-ישראל ועתיקותיה, שרכש אותו בשכר שקיבל בעד בוררות.
על שמו נקראו קרית שלמה בעמק זבולון ורחוב בתל-אביב.
ההנהלה הציונית והנהלת הקונגרס היהודי העולמי הוציאו לזכרו "ספר מוצקין" (כתבים ונאומים נבחרים, ביאוגרפיה ודברי הערכה, ערוך בידי ד"ר א. ביין , ירושלים, תרצ"ט).
אליעזר שטיינמן
נולד בשנת תרנ"ב (1892) בהובודובקה שבפלך פודוליה (אוקראינה).
לאביו הרב נתן. למד בחדרים ובישיבת קישינוב שבבסראביה וכשגדל ונמשך לפעילות ספרותית עבר לווארשה, הצטרף לחוג אנשי הספרות והתחיל מפרסם סיפורים ורשימות בעתונים ובמאספים אידיים. משפרצה מלחמת העולם ב1914 עבר לאודיסה. שם פרסם ברוסית ספר קטן של פתגמים ומכתמים ברוחו של ניצשה ואח"כ פנה לכתיבה בעברית. פרסם את הרשימות הקטנות "חנה" ו"נרות" בקובץ "רשפים" ברוח האגדה החסידית וסיפורים ב"השילוח", "העולם", "הזמן", "הצפירה" וכו'. המשיך גם באידית באמרות קצרות בעתון היומי "גוט מארגען" שהחל יוצא באודיסה בעריכת א. ל. לוינסקי ומשה קליינמן ובפיליטונים ומסות קצרות ב"אונזער לעבען", ואף בעברית ב"כנסת" בעריבת ביאליק וב"עולמנו" בע