הראשון בתורת השמירה ותנאיה וסכנותיה. בדרך יצאו לקראתם אנשים בלבוש לא יהודי (ערבים) ופניהם רעולים. אמו עיכבה אותו מהמשכת הנסיעה, באמרה: "אני רואה, שהאויב כאן אינו יוצא גלוי-פנים, כנהוג אצלנו בקאוקאז. לכן בטרם יירה הוא בך, הקדם אתה לירות בו! מוטב שאמו תבכה על קברו שלו, משאני אבכה על הקבר שלך !" בראשית שמירתו במסווה נפצע בהתקפת שודדים, נרפא והמשיך בשמירה. הועבר ליבנאל וניהל שם את השמירה. אחר כך הועבר עם ארבעה חברים לרחובות. אחרי חדשים מספר נצטוה לחזור ליבנאל, למלא מקומו של אחד השומרים, שכתגובה בנשק לשודדים מספר שהתנפלו עליו הרג את סוסתו של אחד מהם, וכדי למנוע סיבוכים הוכרח לעזוב את המקום.
בדרך חזרה המשיך את מסעו מחדרה בלוית שני חברים. הגיעו למסחה ובערב המשיכו את דרכם ליבנאל. בעברם ליד כפר קמה הצ'רקסי, נתקלו ברועים ערבים, שבלילה הקודם פגעו גנבים בעדרם, ובחשבם כי אלה הם הגנבים שבאו לגנוב שנית, הרימו קול צעקה, ומכל עבר הומטרו עליהם יריות. הם השיבו אש וחבריו הצליחו להבקיע דרך ולהגיע ליבנאל, ואילו סוסתו שלו, שהיתה פראית ולא הכירה את הדרכים, נבהלה מהיריות ותוך ריצה מעדה ונפלה עם רוכבה לואדי עמוק והוא נפצע בראשו וידו נשברה. המשיך להתגונן ביריות בידו הבריאה, עד שאחד מהמתנפלים התקרב אליו מאחור ובאבן שזרק לו לראשו פצע אותו מחדש והכרתו אבדה. כך התגברו עליו והביאותו אל הכפר, והעזרה שהזעיקו חבריו מיבנאל כבר לא מצאה אותו. כשנתעורר מעלפונו בבית השייך בכפר הוסיפו הערבים להכותו. אמר להם: "גבורים אתם כשאני מוטל פצוע. נסו-נא להשיב לי את סוסתי ונצא למרחב, ואז נראה מי הוא הגבור !" השייך נכלם מדבריו ולא הרשה עוד לנגוע בו. ביום המחרת העבירוהו עם סוסתו למשטרת טבריה וגם חבריו באו שמה לשחררו אפילו בכח. הערבים האשימוהו והביאו עדים, שתקף אותם בכוונה לנקום את דם אחיו יחזקאל, והוא וחיים שטורמן שרכב אתו נדונו למאסר שלש שנים ושלשה חדשים. בבית הכלא נהנו מיחס מיוחד, בהיותם נתיני רוסיה ובחסותו של הקונסול הרומי, אבל נקיון מיוחד לא ניתן להם וצבי חלה בעקב הזיהום. לאחר זמן הצליחה השתדלותם של ישראל שוחט, שלמד אז משפטים באוניברסית איסטמבול, ושל הד"ר רופין מטעם המשרד הארצישראלי, ואחרי שבתם שנה ושבעה חדשים בכלא, ניתנה להם חנינה ושוחררו. אך מחלתו של צבי גברה ולא יכול לחזור לשמירה ועבר לריפוי ולהבראה אצל חבריו בראשון לציון.
גם במחלתו עוד הביא תועלת לכח הנשק של "השומר". זה היה בראשית מלחמת העולם הראשונה, כשמושל יפו בהא א-דין דרש מהיהודים שימסרו לו את כל הנשק שברשותם, וכדי להציל את מלאי הנשק של "השומר", אסף צבי את הנשק והעבירו בעגלה לתל-עדשים שבעמק. גם שם לא הבריא ועבר עם משפחתו לטבריה - ובזה נסתיימה תקופת השמירה בחייו.
במלחמת העולם הביא תועלת מרובה לישוב הגליל בדרך אחרת. הודות לנתינותו הטורקית ולבקיאותו בשפות הארץ ובנימוסים המזרחיים נתחבב על אנשי הפקידות הצבאית בטבריה, והללו מינו אותו כחבר הועדה האזרחית להגנת הגליל, ובתוקף תפקידו וקשריו עלה בידו למנוע הרבה צרות ונגישות מתושבי הנקודות היהודיות בגליל. אך קשריו אלה לא עמדו לו לעצמו נגד זעם השלטונות בעת החיפושים אחרי יוסף לישנסקי ממחתרת "נילי". יחד עם רבים מחברי "השומר" ומאזרחי המושבות נאסר גם הוא ונפל ב"פלוגה" בת 29 איש שנשלחה לחומס שבסוריה, ורק אחרי המלחמה חזר לטבריה ופתח פנסיון בשם "חנה".
בניו: שמעון, יחזקאל, שמואל.
הרב אהרן היימן
נולד בשנת תרכ"ג (1863) בסלוצק שברוסיה הלבנה.
לאביו מרדכי בעליצער (הימן) (סוחר בר-אוריין ממשפחת רבנים) ולאמו דבורה בת הרב אברהם אליהו ז"ל (נפטרה בלונדון, כ' אלול תרצ"א) שניהם - מנוחתם בהר-הזיתים בירושלים.
את ספרי-התורה הכתובה והמסורה חלק שלישי על "כתובים" הקדיש בנה הרב אהרן - לזכרה.
למד בישיבה בבוברויסק ואח"כ בוולוז'ין והוסמך לרבנות.
נשא לאשה את רחל בת הרב ראובן לפידות. ב-1885 נתקבל לדיין ברבנות של קהלת לונדון. בשעותיו הפנויות מהעבודה השגרתית בכהונתו התמסר לעבודת יצירה בשרותי-עזר ללומדים ולמעיינים. תוך לימודו רשם בסדר אלפאביתי מימרות ופתגמים, אסף מהם כ-14 אלף ורשם ליד כל אחד את מקומו בתלמוד, וב-1901 הוציאם בספר "בית ועד לחכמים". כן עמד תוך לימודו על קושיות וסתירות, שהלמדנים נתקלים