את האישיות הזאת והזמינו אליו. בבואו יצא האפיפיור לקראתו ושוחח עמו ארוכות. כתום השיחה הזמינו לעבור בארמונותיו ולראות את כל גנזיו וספריתו.
בחזרו לירושלים, בשנת תר"ג, התמסר להנהלת העדה ומוסדותיה. בתרי"ד עמד בראש ועד העדה וכבר קודם שמש כראב"ד. בשנת תר"מ נבחר ל"חכם באשי'' במקומו של ר' אברהם אשכנזי ושמש במשרתו זאת עד יום מותו, י"ד טבת תרנ"ג. נקבר בירושלים. היה נכבד על העם ועל שרי הממשלה וראשי-הדתות.
חבוריו הם: "לב מרפא'', לקוטים ע"ס א"ב שו"ת ודרושים (ירושלים תרמ"ז); "לשון מרפא" - שו"ת (כת"י): חדושים על הרמב"ם - (כת"י): מחדושי תורתו נדפסו בספרי חכמי דורו ובקובץ "תורה מציון". הוא הסכים כ"כ על כמה מספריהם של חכמי הדור.
חיים נסים אבואלעפיה (חנ"א)
נולד בטבריה בשנת תקל"ה (1775) לאביו ר' יצחק, צאצאיו של ר' חיים אבואלעפיה בונה טבריה, שהיה ראש הקהלות היהודיות בצפת ובטבריה. הבן היה נציג היהודים בצפת וטבריה כאביו, ומילא תפקידים חשובים בחייהן של הקהלות הללו: בשנת ת"ר, לאחר נסיגתו של אברהים פחה בפני צבאות השולטאן השתדלו כמה שיכים מהכפרים הסמוכים, בין מלכא למלכא, לכבוש את הערים שנעזבו ע"י הצבא המצרי ולהטיל את מרותם על התושבים. כרגיל היו היהודים הקרבן הראשון. סחטו מהם כספים והציקו להם בכל מיני דרכים. הרב חנ"א מופיע כראש יהודי הגליל ומשתדל לבטל את הגזירות החדשות. הוא הגיש עצומה למפקד הצבא בצידון וטריפולי, אחמד זכריא פשא, שבה כתב על תעלוליהם של השיכים שתפשו את בתיהם של היהודים, שעבדו את אנשיהם ואת הבהמות החרימו. המכתב השפיע על מפקד הצבא והוא שלח מיד הוראה למושל צפת, עבד אלחלים אגא זיד אלקדרה, שלא יגע ביהודים ויגן וישמור עליהם. נראה שהמצב הפרוע שבגליל לא הוטב ע"י מכתבו של מפקד הצבא. בשנת תר"ה היה בבירות. הוא "הלך לשם משום ישוב א"י" (בן-דורו ר' יהושע אברהם יהודה בספרו "עבודת משא", ע"ז ע"א). מסתבר שמטרתו היתה לבא בדברים עם השלטונות בבירות ובצידון ולעמוד נגד השיכים המקומיים שהציקו ליישוב היהודי בגליל.
בסוף ימיו עלה לירושלים להשיא את בתו עם ר' שלום משה חי גאגין, בנו של ה"חכם באשי" ר' אברהם גאגין, ושהה זמן רב שם. בשנת תרי"ד נפטר ה"ראשון לציון" ר' יצחק קובו. העדה בירושלים הפצירה בו שיתפטר ממשרתו בטבריה וישב על כסא הרבנות בירושלים. הוא הסכים ובכ"ט בתשרי תרט"ו הוכתר ל"חכם באשי".
היתה לו דמות פטריארכלית נהדרה וצורתו הביעה אצילות וקדושה. לודוויג אוגוסט פרנקל בבואו לירו שלים התפעל מאד מ"התמונה יקרת המראה" הזאת ותיאר אותה יפה בספר מסעותיו. הוא היה מתומכיו של פרנקל בעניין יסוד בית הספר למל בירושלים.
הרב פרומקין שחי סמוך לזמנו כותב בספרו "תולדות חכמי ירושלים", כי "בדברים רבים עלה במעלה על כל הרבנים הקודמים לפניו והבאים אחריו, מחזה פניו הנוחים והחביבים וענותנותו הגדולה ויראתו הקודמת לחכמתו לא שכחו תושבי עיה"ק גם היום ומרבים לספר בהדרת הכבוד בשבחו של הצדיק הלז".
כתב הרבה חדושי-תורה, אולם מלבד תשובותיו הבודדות שנדפסו בספריהם של חכמי דורו, לא בא בדפוס ממנו מאומה. רוב טרדותיו הצבוריות ודאגותיו לשלום הישוב היהודי בארץ לא נתנוהו להתעניין בכך, ומה גם בימים ההם של קושי ההדפסה.
כשש שנים ישב על כסא הרבנות בירושלים.
נפטר בירושלים, כ"ח שבט תרכ"א (1861).
שרגא פייבל כהנוב
נולד בחסלביץ' (רוסיה הלבנה) ט"ו שבט תר"כ לאביו ר' אברהם יעקב, תלמיד-חכם מופלג ושוקד על התורה, סוחר סיטונאי במצרכי מזון, בנו של הרב משה נחמיה, שהיה רב בעיר זו ואח"כ ראש ישיבת "עץ חיים" בירושלים מסוף שנת תרכ"ד ואילך.
למד בחדר ובישיבה בחסלביץ'. משמלאו לו ט"ז שנה החל אביו חושש לעתידו, שיוכרח לשרת בצבא הצאר, עם כל הסבל הגופני והרוחני המיוחד בכך ליהודי, וביחוד לבן תורה ושומר מצוות. כשבא הסבא מירושלים לבקר את משפחתו, אחרי ששהה בוינה ובקארלסבאד לשם ריפוי ממחלת הכבד, והציע לקחת אתו את נכדו הראשון שרגא פייבל הגדול בבניו של בנו בכורו, הסכים האב ברצון. הם יצאו בראשית חורף תרל"ז מאודיסה באניה, שהיתה האניה הרוסית האחרונה שהפליגה לפני פרוץ מלחמת רוסיה-טורקיה ב-78- 1877,