ובניהולם כיושב-ראש שלהם, והם: קופה חקלאית בראשון לציון והקופה ההדדית לביטוח בהמות.
נכדיו ונכדותיו היו מטובי המתנדבים לנוטרות ולצבא במלחמת-העולם השנית. נפטר בראשון לציון, כ"ז אלול תש"א.
אברהם צארום
נולד בכפר עאנד שבמחוז חראז, בתימן (מהלך שלשה ימים מזרחה מעיר הבירה צנעא), בחודש כסלו תרל"ט (1878) לאביו סעדיה אפרים, שהיה שם סוחר. בילדותו הצטיין בלימודי התורה ואביו ובני כפרו הועידוהו להיות סגן לדודו הרב, ובשנתו ה-15 אמרו לשלחו ללמוד תורה מפי גדולי החכמים בעיר-הבירה. אך הנה הגיעה אליהם בשורת חידוש הישוב בארץ-ישראל, ואביו וכל ביתו ועוד שתי משפחות מאותו הכפר העמיסו את צרורות חפציהם על אתונות וגמלים ובנדודים דרך ארצות ישימון ובסירות מפרשים הגיעו במשך שנה לחוף יפו והתישבו בירושלים בשנת תרנ"ד. בחדשים הראשונים עבד אברהם כפועל בנין בירושלים. אח"כ נתקבל לעבודה ביקב בראשון-לציון, שנתים עבד כפועל פשוט, ואחרי נשואיו עם בת-עירו מרת שמחה עוד חמש שנים כמשגיח על טיב היינות.
מתוך תשוקה לחזור לירושלים ביקש להתפטר מהמשרה ביקב, אך ההנהלה סירבה לוותר על עבודתו, ואחרי שהסביר את נימוקיו הנפשיים שחררוהו בכבוד ובהענקה כספית הגונה.
בירושלים בנה את ביתו בשכונת "בית ישראל". למד מאת ר' סעדיה נהארי את מלאכת סופר סת"ם והצליח בה. כשפרצה "מלחמת הספרדים והתימנים" וכמה מחכמי התימנים הוכרחו להסתתר מפני רדיפות ומאסרים, מצא הרב שלום אלשיך מחסה בבית אברהם צארום, וכך הכירו חכמי העדה מקרוב את האיש ואת כשרונו והבנתו בעניני צבור, ובשנת תרס"ט, כשהעדה התימנית זכתה בעצמאות (מקודם נאנסה להיות בתוך העדה הספרדית) נבחר למזכיר ועד העדה במשכורת קבועה. הוא שקד על חיזוק הארגון של העדה, על ביסוסם של מוסדותיה החינוכיים: חברת "תורה אור", "תלמוד תורה" וישיבת "תורת משה" ועל עזרה לכושלים ולנצרכים. במלחמת-העולם הראשונה השתחרר מהשרות בצבא כדי שיוכל לעזור לאחרים, לשחרר ראשי-משפחות שנתפסו לצבא, להמציא מזון ומרפא לחולים במגפות, ליתומים ואלמנות, וכדומה. היה חבר בועד לחלוקת הסיוע במזון ששלחו יהודי אמריקה באניה "וולקן" והשתתף בפעולות ועד הסיוע האמריקאי המאוחד לעזרת יהודים נגועי המלחמה.
אחרי תום המלחמה נבחר ליו"ר ועד העדה, לחבר הועד המרכזי של "המזרחי", לחבר המועצה של "ועד העיר ליהודי ירושלים" ולאספת הנבחרים כנציג התימנים. כן נבחר אח"כ גם לאספת הנבחרים השניה והשלישית ולחבר הועד הלאומי. השתתף ביסוד התאחדות התימנים בארץ-ישראל ונבחר ליושבראשה הראשון. יסד את שכונת "מחנים" בירושלים. הגיש עזרה ליסוד לשבת העבודה של התימנים בירושלים ואף עזר להשיג כלי-עבודה לפועלים מחוסרי אמצעים. ביחוד נלחם בכל המרץ להציל את קיומו של "תלמוד תורה לתימנים" עד שהשיג את הכללתו ברשת החינוך הצבורית. כן עזר ליסוד ארגון העובדים התימנים ואף השתדל בעד השגת עבודות לבני עדתו. בשנותיו האחרונות נתכבד בתואר נשיא הכבוד של התאחדות התימנים בארץ-ישראל והיה פעיל בועדות של העדה התימנית בירושלים ובמוסדות ועד הקהלה : במועצה הדתית, בועדה הסוציאלית, בועד השחיטה, בועדה האדמיניסטרטיבית, בארגון להצלת ילדים מחוסרי חינוך, ועוד.
נפטר ביום כ' אב תש"ב בירושלים.
יהודה ראב (בן-עזר)
נולד בכפר סנט-אישטוואן, במערבה של הונגריה, בשנת תרי"ח (1858), לאביו ר' אלעזר ראב , תלמידחכם, חוכר אחוזה, חקלאי מצטיין ומכובד על האכרים. למד בילדותו תורה בבית אביו, שהיה יהודי יחיד בכפר, מפי בן-דודו יהושע שטאמפר, שעלה אח"כ ברגל לארץ-ישראל והשתתף ביסוד פתח-תקוה, אביו, שהיה חובב ציון ותיק וגבאי של חברת ישוב ארץ-ישראל מיסודו של הרב צבי קאלישר , ומורהו השפיעו עליו ברוח אהבת ציון עוד מילדותו. גמר בית-ספר עממי ממשלתי בהצטיינות והמשיך להשתלם בלימודי ביה"ס התיכוני. כשהחליט אביו לעלות ארצה עם משפחתו שלח אותו להתמחות במשך שנתים בחקלאות באחוזת גבריאל דייטש בכפר הסמוך ושם התאמן גם במקצועותהלואי של חלוץ-כובש: רכיבה, שחיה ושימוש בנשק. אח"כ עמד לבחינת מורה בהונגרית ושימש חצי שנה בהוראה עד שאביו גמר את ההכנות לעליה, ובתרל"ה באו ארצה דרך חוף יפו.
המשפחה חיכתה ביפו עד שתתאסף שיירה לנסיעה