לארמון שולטן מארוקו צרכי הלבשה ורהיטים, וגם היא היתה מתקבלת בכבוד כאורחת אצל נשי השולטן.
פרשת העליה של המשפחה ארצה כרוכה בסיפור המעשה הזה: לר' דוד היה אח חשוך-בנים שלום , שהיה מוביל באניות סחורות לאירופה והשתקע בליסאבון ועשה שם רכוש רב במסחרו ובלילות היה עוסק בתורה. פעם שמע בלילה על משכבו קול קורא אליו: "קומה, שלום, וסע אל הארץ הקדושה, כי קרבו ימיך למות !" ממחרת חיסל את עסקיו, אסף את ממונו ונסע למאראקש והזמין את אחיו דוד להצטרף אליו לעליה ארצה עם אשתו ושני בניו, שלמה ומכלוף . האח הסכים אך אשתו סירבה באמרה, כי עודנה צעירה ואינה רוצה לעזוב את כבודה ומשפחתה העשירה ולנוד אל הארץ, שרק זקנים נוסעים אליה למות בה. הלך ר' שלום אל ה"חדר" שהנער שלמה בן אחיו למד בו, שידל אותו בממתקים ולקחו עמו על פרדה בדרך לעיר החוף מוגאדור. כשלא בא הילד הביתה בערב ולא נמצא בכל ה"מלח" (שכונת היהודים), שכרה אמו כרוז, שהכריז ברחוב על ה"אבידה" והבטיח בשם ההורים גמול גדול למי שימסור ידיעות על הנער. כך נודע להורים מפי זקן אחד, שהדוד העשיר שבא מאירופה הרכיבו עמו בדרך למוגאדור. אמרה האם: הנה עשה אתנו כדבר הפתגם: "כשהפרה אינה רוצה ללכת לבית-המטבחים, מוליכים את העגל לפניה והיא רצה אחריו", - וכך נתרצתה גם היא לעלות ארצה ונסעו אחרי ר' שלמה למוגאדור. ור' שלום שכר שם אניה (ספינת-מפרשים, כמובן) והכין בה צידה לרוב. וכשעלה לתורה בשבת בביתהכנסת במוגאדור, הכריז לפני הקהל את דבר עליתו ואת נכונותו לקחת אתו על חשבונו כל יהודי שירצה לעלות לארץ-ישראל, וכך הצטרפו אליו עוד חמש משפחות. כשהגיעו ליפו פנה ר' שלום ואחיו ומשפחותיהם לצפת והגיעו שמה אחרי הרעש של שנת תקצ"ז, והוא קנה חורבה והתקין בה בתים לו ולאחיו. בעת מרד הפלחים בתקצ"ח אמר לאחיו ולמשפחתו, שימלטו מן העיר מפני הפורעים והוא עצמו טמן את ממונו בשני בורות באדמה ונשאר בבית. הפורעים באו לביתו ובראותם איש זקן שוכב על הקרקע וקורא תהלים עזבוהו לנפשו. אחרי הפרעות מצא את ממונו רק במטמון אחד, אבל גם זה היה עושר גדול שנשאר לפליטה. אחרי חדשים אחדים חלה ר' שלמה מחלה אנושה ונטה למות, וכבר באו אנשי החברה קדישא לקרוא לפניו "שמע ישראל", והנה לפתע התעורר וסיפר להם, שבחלומו ראה את אביו וכמה מרבני מאראקש. ואביו הודיעו, שהגיע זמנו להפטר מהעולם. וכשבכה והתחנן לפניהם שתנתן לו עוד ארכה לחיות בארץ הקודש, כדי להתכונן בתורה ובמעשים טובים להכין לו "צידה לדרך", הודיעוהו שניתנו לו עוד שנתים. הוא קם מחליו ועשה משתה, רשם לו את התאריך של אותו לילה והחל להתכונן לדרך. קנה לו קבר במערת מהר"מ אלשיך, חילק סכו מים גדולים לכולל ולתלמידי חכמים ויתומים ולאלמנות, נתן לאשתו גט, לבל תזקק לחליצה והוסיף לה על כתובתה סכום גדול למחיה, נתן לאחיו סכום כסף שיוכל לגדל את בניו לתורה, ולעצמו השאיר רק כדי מחיתו עד מלאות שנתים מאותו החלום. ואכן כשמלאו שנתים בדיוק אמר לאחיו שיביא את אנשי החברה קדישא, אף כי היה בריא לגמרי, כי בערב יגיע זמנו להפטר מן העולם - וכך היה.
מכלוף נתחנך בצפת ולמד תורה מפי גדולי הרבנים והוסמך לרבנות. בן י"ח נשא לאשה את בתו של הרב מרדכי עבו (אחי הרב שמואל עבו שהיה קונסול צרפת בצפת ובטבריה). בן כ' נבחר לצאת בשליחות לארצות חוץ לטובת הכולל הספרדי. לפני צאתו למד בסתר את השפה הערבית בדיבור ובכתב ואח"כ השתלם גם בטורקית ובפרסית, ותודות לדיבורו הנאה ולהדרת פניו נשא חן בעיני גדולי המלכות בטורקיה ובפרס, ומטעם שרי המלכות נשלחו חיילים רוכבים ללוותו כמשמר כבוד בכל מסעיו. אח"כ יצא עוד חמש פעמים בשליחות הכולל לבוכארה, לאפגאניסטאן ולהודו והצליח בשליחותו, וכן הצליח בפרס, תודות לכבודו הגדול מטעם המלכות, להציל יהודים ממות בעלילה. גם בארץ הצליח במקרים שונים להציל יהודים ממות ומרדיפות על-ידי שרי השלטון, ופעם אף הוציא מבית המופתי של עכו בנות ישראל שהלכו אליו להמיר את דתן. בטבת תרמ"ט נתאשר מטעם "השער העליון" לחכם באשי לקהלת עכו והמחוז, נהג את העדה ובית-דינה בדרך התורה, ואף העלה על הכתב בארבעה כרכים דרושים וחידושי תורה ופסקי הלכות, והגן על היהודים בהופעותיו בפני השלטונות. לאחר זמן, כשגדל הישוב העברי בחיפה, נתמנה מטעם הראשוןלציון י.ש. אלישר (ה"ישא ברכה") לרב בחיפה.
נפטר בצפת, ד' כסלו תר"ע.
אנג'לו לוי-ביאנקיני
נולד בוונציה (איטליה) 4.2.1877, לאביו מיכאלאנז'לו לוי ולאמו אנריקטה ביאנקיני (צירף לשמו גם את שם משפחת אמו, כדי להבדיל בין משפחות לוי, שהיו רבות ביהדות איטליה). ממשפחה מושרשת בחיי איטליה החפשית ודבקה גם במסורת היהודית, שכמה מבניה תפסו עמדות חשובות בשרות המדינה והצבור באיטליה ובהנהגת הקהלת היהודית ומוסדותיה. קיבל חינוך כללי ככל בני המשפחות הנכבדות האיטלקיות וחינוך דתי יהודי באותה מדה מצומצמת שניתנה אז לילדי היהודים באיטליה. "קשת טיטוס" ברומא והתבליטים אשר בה הזכירוהו, כי נצר הוא לעם שקיסרות רומי האדירה החשיבתו מאד כיריב לוחם, ושמרו בו את האמונה, כי עם כזה, אם נשאר חי עד היום, אין זאת כי לגדולות נועד מאת ההשגחה העליונה ויעודי הנביאים עוד יתקיימו בו.