אחרי קאריירה צבאית רבת תפארת ואותות-הצטיינות ממלחמת טריפוליטניה ומשרותו כקצין בצי האיטלקי ועורך העתון הרשמי של הימיה האיטלקית, מורה באקדמיה הימית האיטלקית ואח"כ בחזית במלחמת-העולם הראשונה, בה עלה עד לדרגת קולונל נתרשם מההתעוררות הממלכתית של עמו ודרישתו לחידוש חייו כעם חפשי בארץ ירושתו, והתמסר בכל נפשו לשרות הציונות.
כשכבשו צבאות הברית את הארץ עד קו הירקון ובראשית 1918 באה ארצה המשלחת הציונית הידועה בשם "ועד הצירים" לשם ניהול מפעל הקמת הארץ העברית ברוח הצהרת בלפור, צורף גם הוא כחבר לועד הצירים ובא ארצה להשתתף בפעולתו.
במלחמה ההיא היתה איטליה בעלת-ברית לצרפת ולאנגליה, ובהיותה מעונינת בסידורים הנעשים בשטחי אזור הים התיכון ובעלת זכות לשלוח משקיפים צבאיים לשטחי הכיבוש השונים, נסתדרו הדברים כך, שהקולונל ביאנקיני מילא בארצנו שני תפקידים : כאיטלקי היה נספח צבאי ליד המנגנון הצבאי הבריטי שניהל אז את הארץ, וכיהודי היה חבר ועד הצירים, שנחשב אז כ"ממשלה בדרך" של "מדינת היהודים בדרך". כאזרח שוה-זכויות ממש, שלא הכיר מעולם את תסביך-הנחיתות הגלותי, וכאיש-צבא מוכשר בעל נסיון בארגון הנהלתי ומגע עם כל מיני אנשים למן קציני-צבא מוכשרים, נחשלים וחורשי-מזימות ועד לראשי-שבטים קולניים - היה כאן "האיש הנכון במקום הנכון".
עצותיו לארגון המפעל הציוני בארץ בראשיתו לא הניחו את רישומן על המפעל, אך נתגלגלה לידו זכות גדולה הרבה יותר: לסכל את התכנית השטנית לעריכת פוגרום ביהודי ירושלים כבר בפסח תרע"ט. מלאכת ההסתה והארגון נעשתה בקנה-מדה גדול, וגם דברי ההרגעה של השליטים למשלחות היהודיות נאמרו באותו נוסח, כמו בשנים הבאות על סף פרוץ הפוגרום. אך ביאנקיני, שבנספח צבאי בעל עינים פקוחות ראה וידע הרבה יותר מהרצוי למארגני הפוגרום, לא נרתע מהבטיח למי שצריך להבטיח, כי במקרה שתתרחש החרפה הזאת לא תשארנה נסיבותיה בסוד מפני דעת הקהל בעולם. האיום הזה השפיע והאחראים לחוק ולסדר בארץ נקטו באמצעים נמרצים למנוע כל התפרצות.
בנוגע לעתיד הארץ הזהיר הוא את הישוב ומנהיגיו, שלא יסכימו למסירת המנדט על הארץ בידי מעצמה אחת בלבד, אלא לשותפות של המעצמות הגדולות שניצחו במלחמה. כוון זה התאים לאינטרסים של איטליה, וכפי שנתברר אח"כ, גם לאינטרסים של העם היהודי, אך הישוב וההנהגה הושפעו יותר מהתעמולה שכנגד.
מעולם לא נתפרסמה ברבים הסיבה ליציאתו מן הארץ. מסתבר, שפעולתו למניעת הפוגרום ותעמולתו בעד מנדט משותף היו לצנינים בעיני אישים מסוימים, וממשלת איטליה הוכרחה להענות לבקשה ידידותית ולהזמינו הביתה בראשית 1920.
בפסח של אותה שנה כבר יכלו לערוך את הפוגרום בירושלים בלי הפרעות מצדו, אך בהתכנס כחודש אח"כ ועידת מכיני השלום בסאן-רימו,נסע שמה לסייע בהשפעתו על ראש ממשלת איטליה, שהצהרת בלפור תאושר כבסיס לחוזה השלום בנוגע לארץ-ישראל. וכן נתן את דעתו לארגן את סידור המסעות של שיירות העולים דרך נמלי איטליה והחל בפעולות הכנה בענין זה.
לאחר חדשים אחדים, באוגוסט 1920, שוב בא ארצה, הפעם בשליחות ממשלתו. הדבר היה אחרי שהצרפתים הורידו את האמיר פייסל בן חוסיין מעל כסא המלכות שהקים לו בדמשק. סוריה געשה בסערת מהומות, והוא נשלח כמשקיף להיות נוכח בסידורים שיעשו להסדרת השלטון בסוריה. יצא מדמשק בדרך לאדרעי ברכבת שנסעו בה וזירים ערביים למו"מ עם הצרפתים. אי-משם נודע לשלטונות האנגלים בארץ, שהבידואים שבמדבר לא יהיו מרוצים ממו"מ שבין שרי דמשק ובין הצרפתים, ושלחו פלוגות צבא לאדרעי למנוע מעשי אלימות מצד הבידואים, אלא שבעקב פיגורים (או סידורים מסוימים בפיקוד) הגיעו הכוחות הבריטיים אל המקום רק לאחר המעשה, ובינתים תקפו הבידואים את הרכבת בתחנת חרבת אל-גזאלי והרגו את הווזירים הדמשקאים ואת החיילים שליוו אותם, ב-20 באוגוסט 1920 , וגם את המשקיף האיטלקי ביאנקיני, וגופתו לא נמצאה עד עולם.
נפתלי חנה'לס (דוקטורוביץ)
נולד בעיירה בוהופול, פלך פודוליה, רוסיה, בשנת תרט"ז (1856) לאביו ר' שאול שלום הלוי דוקטורוביץ , חסיד מובהק, מצאצאי רבי דוד בעל ה"טורי זהב", ולאמו חנה, בת ר' אברהם קלונימוס קלמן ואחות משה רפאלוביץ (אביהם של הרב ישעיהו ושמואל רפאלי) מגזע המגיד רבי מיכאל מזלוצ'וב , מאבות החסידות, ומגזע רבי ברוך ממז'יבוז נכד הבעש"ט.