בגלל מאורע מיוחד במינו בשבירת צלב ופסל של ישוע הנוצרי בעיירתו הוכרח לברוח לחו"ל.
בן 12 עלה ארצה עם הוריו בשנת תרכ"ח והשתקעו בצפת. אמו הצדקנית הקדישה את כל ימיה לצדקה וחסד ולא חסכה כל -עמל כדי לגדל את בנה לתורה, ובגלל כבודה וחשיבותה של אמו בצפת נקרא בנה על שמה חנה'לס (בנה של חנה'לה). הוא למד תורה מגדולי הרבנים בצפת עד שהגיע לדרגה גבוהה בידיעת התורה והוסמך לרבנות. היה מרביץ תורה ברבים בלא קבלת תשלום כל-שהוא, עסקן במצוות וראשון לכל דבר שבקדושה. עם חסידותו ושקידתו בעבודת הבורא כדרך הראשונים. הבין גם לרוח הדור החדש. כחובב-ציון נלהב טרח לקרב את האדמו"רים החסידיים לציונות ומצד שני היה פעיל בעסקנות עם הדור הצעיר כדי לקרבו לתורה ולמעשים טובים. היה מוהל לילדי ראש פנה וכל הסביבה.
בהיותו מכובד בכל הישוב בארץ נבחרו בשנת תרס"ח הוא, הרב יעקב מנדלבוים , ראש השוחטים בירושלים ועוד צירים בשם כל הישוב היהודי שבארץ-ישראל, ספרדים ואשכנזים ויתר העדות, להשתתף באספת נציגי היהודים מכל חלקי הקיסרות העותומנית לשם בחירת רב ראשי ליהודי כל הממלכה (הדבר היה אחרי מתן הקונסטיטוציה, כשהשליטים החדשים, "הטורקים הצעירים" דרשו משטר דמוקרטי בבחירת ראש עדת היהודים). באותה אספה נבחר ל"חכם באשי" (רב-ראשי עליון) הרב חיים אפנדי נחום , שהוא כיום ראש הרבנים במצרים. בהיותו "מקורב למלכות" היתה לו השפעה על הגנרל ג'מאל פחה במלחמתהעולם הראשונה, ותודות לכך עלה בידו להציל מהשרות בצבא את כל תלמידי-החכמים שבצפת.
היה פעיל ביסוד בית מושב זקנים וישיבת בר יוחאי במירון.
כתב מאמרים ב"החבצלת" וחוברת הספד על האדמו"ר ר' דוד משה מצ'ורטקוב.
באביב תר"פ נסע לתל-אביב לאסוף בגדים בשביל נצרכים, נהרג בתאונת הרכבת ליד לוד והובא לקבורה בתל-אביב, י"א ניסן תר"פ, בבית הקברות הישן.
הרב שלמה זלמן הכהן קוק
נולד בעיירה וידז, פלך קובנה, ליטא, י"ז אדר תר"ד (1844), לאביו הרב נחום ולאמו בת הרב דובר יפה רבינוביץ , רב בקארליץ' ואוטיאן, ואחותו של הרב מרדכי גימפל יפה מרוז'יני, (ממיסדי הישוב ומרכז לתורה ביהודיה שליד פתח-תקוה). נתיתם מאביו בגיל צעיר ונתחנך בבית אביו-חורגו הרב עזריאל , רבה של קהלת רז'יצה, פלך ויטבסק, ואצל אבי-אמו, הרב באוטיאן. נתפרסם עוד בבחרותו כגדול בתורה ובמעשים טובים. נשא לאשה את פארא זלטע בת רפאל , בעיר גריווא שבפלך קורלנד. ואחרי חתונתו למד שנים אחדות בבית הרב אליהו חיים מייזל בעת שהיה רב בטורץ.
היה מפורסם בתורתו, פעליו ומדותיו התרומיות, בהגיונו ובשכלו הישר ובחיבתו הגדולה לארץ-ישראל. נסע בשליחות לטובת ישיבת וואלוזין (לפני שנסגרה בגזירת המלכות הרוסית) ולטובת ישיבת "עץ חיים" שבירושלים לקהלות שבקרים ובקאוקאז והשפיע בהן הרבה לחיזוק היהדות. זכה לגדל את בניו בדרכי התורה ואחרי שבנו הבכור, רבי אברהם יצחק , נבחר לרב ראשי ביפו והמושבות ועלה ארצה בתרס"ד, עלה גם הוא עם רעיתו ושתי בנותיו בתרע"א, וגם שאר בניו מצאו את דרכם אל הארץ והשתרשו בחייה התורניים ובחיי המעשה ובעסקנות צבורית מעולה.
טיפל בהוצאת הקובצים התורניים "עיטור סופרים", שערך בנו הרב אברהם יצחק. אחרי מלחמתהעולם הראשונה, כשבנו זה חזר מלונדון ונבחר לרב ראשי לירושלים ולארץ-ישראל התישב גם הוא בירושלים והיה גבאי בהנהלת מושב זקנים הכללי. היה נוהג כבוד רב בבנו, הרב הראשי, כיאות כלפי צדיק וגדול בתורה, וברוב ענוותנותו נזהר שלא להתבלט בנוכחות בנו, לבל יתחייב לגלות כלפיו כיבוד אב, שהיה שוקד מאד לקיים מצוה זו.
זכה לראות את בניו וחתניו כולם בני תורה ועסקנים-לשמה מכובדים על הבריות. בנו, אברהם יצחק זצ"ל, היה הרב הראשי לארץ-ישראל. בנו דב ,