במלחמת-העולם הראשונה יצא עם גולי יפו לפתח-תקוה. גם שם פנו אליו בעלי-דין שיפשר ביניהם, אך הוא סרב לעסוק בשיפוט במקום שיש בו רבנים קבועים.
אחרי המלחמה המשיך לשרת את הצבור כחבר משרד הרבנות בתל-אביב-יפו בדרך שנהג בה לפני כן. בקיץ תרפ"ח הסתבך בענין ביש, כשהחזיר לאחד הצדדים בדין-תורה שטר מושלש על סמך מכתב מזויף מאת הצד שכנגד וחיפש אפשרות לשלם לנפגע את ההפסד מכיסו, אך בהתערבות רב אחר, שאיים על האשם במשפט פלילי, החזיר הלה את השטר. יסורי הנפש בעקב ענין זה מוטטו את בריאותו של הרב הזקן ולעצת רופאיו נסע להבראה למוצא. גם בשנה שלאחריה נסע שמה להבראה, ושם נהרג בבית מקלף בידי מרצחים ערבים בעת הפרעות ביום י"ח אב תרפ"ט ונקבר על הר הזיתים בירושלים.
יוסף ברלוביץ
נולד בעיירה לינקובה, פלך קובנה, ליטא, בשנת תרי"ט (1859), לאביו ר' חנוך זונדל . קיבל חינוך יהודי מסורתי. נשא לאשר, את דינה אחות ר' זרח ברנט , ממיסדי פתח-תקוה ונוה-שלום. היה מומחה בעשית כלי-חרס ונסע עם אשתו לפאריס אל אחיה יעקב, כדי להשתלם שם במלאכה זו וגם ללמוד את דרכי התעשיה של רעפים ולבנים שרופות. הוא ואשתו עבדו במקצוע, השתכרו יפה והוא הגיע לדרגת מנהל-עבודה בבית-חרושת והצליחו לחסוך סכום-כסף הגון. אך לא יכול להשלים עם חילול שבת ושאר ההפרעות בשמירת מצוות דת ישראל בצרפת ולכן החליט לעלות לארץ-היהודים.
בדצמבר 1893 הגיע עם אשתו באניה לחוף יפו, ושערי הארץ סגורים אז בפני יהודים בשל גזירות השלטון. אך גיסו ר' זרח ברנט היה כבר אזרח מכובד ביפו ותודות להשתדלותו אצל פקיד השלטון הורשה הזוג לעלות על החוף. ר' זרח ניסה להשפיע עליו שיתמסר לחקלאות. כנגדו טען ר' יוסף, שגם למלאכה תפקיד חשוב בבנין הארץ, ויצא לפתח-תקוה להתחיל בעבודתו המקצועית. ר' זרח העביר על שמו 22 דונם אדמה ומגרש בן 2 דונמים, והוא נגש להקים את התעשיה שלו. קודם כל סייר בלוית ערבי ברכיבה על חמור את כל הסביבה לחפש אדמת חמר מתאים לעשית כלי חרס ולבנים - ולוא מצא. אח"כ עבר עם יהודי ספרדי בארץ לארכה ולרחבה עד שמצא במוצא שליד ירושלים אדמה מתאימה לעשית לבנים ורעפים, ואז בנה לו כבשן ובמרתף של בית ר' דב ימיני סידר את "בית החרושת". את העפר היו מביאים לו ערבים על גבי גמלים ממוצא, והנה באה צרת המים והציקה לו. מהבאר היחידה שהיתה אז בפתח-תקוה ברחוב חובבי ציון היו שואבים את המים בגלגל-רוח ואח"כ בגלגל אנטילאי מונע בכח פרדה סובבת את הבאר, ומשם היה צריך להביא את המים לתעשיה בדליים ובפחים. בתנאים קשים כאלה עבד שנים אחדות בסבלנות ובתקוה, אך תוצרתו היקרה בגלל תנאים אלה לא יכלה להתחרות בלבנים השרופות שהובאו ממרסיל. אחרי שהפסיד את ההון שהביא עמו הוכרח לפנות לפרנסה אחרת. בהמלצת גיסו ר' זרח ובעזרת ר' משה בצלאל טוד רוסוביץ נתקבל כפועל במשק וביקב של מר לחמן מברלין, וביקב זה, שעבר דרך גלגולים שונים, עבד כ-25 שנה. אך מלאכתו הראשונה לא נשכחה ובפתחחקור. היו קוראים לו: ר' יוסף טפר (כלומר: קדר, עושה קדרות של חרס).
היה איש שקט וצנוע וקובע עיתים לתורה. בתרע"א השתתף ביסוד אגודת בעלי-המלאכה "אחיעזר" בפתח-תקוה ובמשך כמה שנים היה חבר ועד האגודה. לשם חיזוק הקשרים בין חברי האגודה יסדו מנהיגיה את החברה "שוני הלכות", ובענף זה היה מראשי הפעילים. חברה זו סידרה בשביל בעלי-המלאכה שיעורים בכל בוקר וערב בגמרא ובעין יעקב בבתי המדרש הקטנים שליד בית-הכנסת הגדול, עד שזכתה להקים לה בית-כנסת לעצמה.
נפטר בפתח-תקוה, ז' שבט תר"ץ.
יוסף אמדורסקי
נולד בעיירה אמדור, ליד מוהילוב, תשרי תקצ"ח, לאביו ר' שמואל , מצאצאי הרב בעל "תוספות יום-טוב" ונכדו של הרב ר' שמואל אמדורר , שהיה רב הגליל של מינסק ומחבר הספרים "תשובות מר שמואל" ו"חידושי מר שמואל", - ולאמו רחל, גם היא ממשפחה מיוחסת. ר' שמואל ואשתו רחל חיו בעושר ובכבוד, אך ילדיהם לא האריכו ימים, ולכן עלו עם בניהם יוסף ובנימין , בשנת תר"א (1841) לירושלים, כדי שבזכות עיר הקודש יתקיימו ויחיו.
וכנהוג בירושלים בימים ההם נקרא כל אדם חשוב על שם עיר מוצאו וכך נקראה משפחה זו בשם אמדור, אמדורר, אמדורסקי , וגם
מוהליבר
על שם העיר הגדולה מוהילוב שבקרבתה היתה העיירה אמדור.