בית הממשלה. בתפקידו זה סייע במקרים רבים ליהודים בכל מיני ענינים כלפי השלטון, וכן היו ידו וביתו פתוחים למבקשי עזרה, סעד ועצה גם בענינים שמחוץ לתפקידו הרשמי, והיה חביב ומכובד על כל יודעיו, כיהודים כנכרים. הצליח לטפח יחסי ידידות עם הערבים שבעיר ובסביבה, ואת הצלחתו זו הפעיל לטובת בנין הישוב בשני הענפים העיקריים עליהוגאולת קרקעות .
לא פעם הצליח להשפיע על פקידי נמל יפו, בשידולים ובאמצעים אחרים שהיו יעילים בימי השלטון הטורקי, שלא ינהגו בכל חומר הדין כלפי עולים "בלתי-חוקיים" ולמרות האיסור ירשו להם לעלות על אדמת הארץ. במקרים אחרים היה נותן ערבות אישית, שהעולים מסוג זה יחזרו לארצות מוצאם לאחר שלשה חדשים, ככתוב ב"פתקה האדומה", ואחר-כך, כשיצאו יהודים אחרים מן הארץ לרגל מסחרם או לצרכים אחרים, היה משכנע את פקידי בקורת החוף, שהיוצאים הם אותם האנשים שהוא נתן ערבות בעדם, - וכך היה משחרר את חשבונו בממשלה למתן ערבות בעד עולים אחרים שיבואו. בשנת תרס''ב פרצה ביפו מגפת חולירע, ואז מסר לשלטונות ברשימת המתים במגפה את שמות כל העולים שהיו באותו זמן רשומים על חשבון ערבותו, וכך יכלו להשאר בארץ בלי חשש לרדיפות ולחיפושים.
כן עזר במקרים רבים להנרי פראנק , ב"כ הבארון רוטשילד ומנהל חברת יק"א ברכישת קרקעות להתישבות עברית בארץ.
בתפקידו בתור מוכתר עזר תמיד לשמעון רוקח ולשאר עסקני יפו בענינים שונים לטובת הקהלה ומוסדותיה ובהסרת מכשולים רשמיים מעל דרך בניו השכונות והרחבת הישוב העברי ביפו.
בנו, עורך-הדין סלים הררי המנוח, היה נשיא קהלת בירות ועסקן צבורי נודע.
נפטר ביפו, ו' ניסן תרס"ז, ונקבר בבית-העלמין הישן בעג'מי.
ישעיהו (חיים זלקינד) גבור
נולד בעיירה שאד, ליד קובנה, ליטא, בשנת תרכ"ג (1863), לאביו הרב יחיאל מיכל מזאמוט, תלמיד-חכם וחובב-ציון נלהב. למד בישיבות שונות בליטא, ובעיקר בישיבת הגאון ר' שמחה זיסל מקלם, למד מאביו את מלאכת ניקור הבהמות.
תיכף אחרי חתונתו, עם תום שבעת ימי המשתה, עלה ארצה עם אשתו והוריו בשנת תרמ"ה והתישבו בירושלים. כאן קירבוהו הרב הראשי ר' שמואל סלאנט והרב ר' יהושע לייב דיסקין מבריסק והוא נתמנה למנקר מטעם העדה האשכנזית, זה היה כאשר עם גידול הישוב העברי גדל הצורך בבשר כשר והיה צורך להכשיר גם ואת החלק האחורי של הבהמות, ולא כמו שנהגו קודם לכן למכור חלק זה לקצבים ערבים במחירים מוזלים. בירושלים קבע את דירתו בשכונת "ימין משה" (מיסודו של מונטיפיורי ), בעת שרבים עדיין פחדו לצאת מהעיר העתיקה.
עם גידול הישוב העברי ביפו הוזמן ובא לכאן בשנת תרנ"ט לשרת את הקהלה כמנקר (בירושלים כבר לימד את המלאכה לאנשים אחרים, שעבדו לפי הוראותיו), ועם ריבוי המנקרים בעיר העברית הגדלה והולכת היה הוא המנקר הראשי.
היה ממקורביו של הרב א. י. קוק זצ"ל בעת כהונתו ביפו. עסקן בצרכי צבור, ממיסדיה הראשונים של חברת "שומרי שבת", הפריש בקביעות חמישית מהכנסתו לצדקה, תמך בסתר בעניים צנועים, שקד על גמילות חסדים בגופו ובממונו, וביחוד התמסר לספק את צרכי המחיה של אברכים גדולי תורה, כדי שיוכלו להמשיך בלימודם בלי טרדות פרנסה. והללו השתלמו והגיעו למשרות רבניות חשובות.
התנהג בענווה ושקד על התורה והתפילה בצבור במנין "ותיקין" אף לעת זקנה וחולשה.
ביום י"א אב תרפ"ה הכין לעצמו קבר בהר הזיתים בירושלים ליד קבר אביו, ולאחר 17 שנה בדיוק מיום ליום נפטר בשכונת נוה-שלום בתל-אביב ביום השבת, י"א אב תש"ב, וממחרת הובל לקבורה להר הזיתים.