ד"ר שמעון טראבלוס
נולד בירושלים חשון תרמ"ה, לאביו צדוק, נכדו של הרב חיים אברהם גאגין, הראשון-לציון הראשון בירושלים, רב ראשי בעל סמכות ממשלתית. למד בתלמוד-תורה של העדה הספרדית בירושלים, ואח"כ בבית-הספר של כי"ח (אליאנס), במקוה ישראל, והשתלם בשפות ובהשכלה כללית.
בתרס"ג נתמנה למנהל בית-הספר בחדרה, עבד בתפקיד זה חמש שנים, עזר בהרבה לשכלול ביתהספר וביסוסו ונתחבב על ההורים והילדים. מתרס"ט עד תרע"א היה פקיד של חברת יק"א בניהול עניני המושבה והמשק בסג'רה.
יצא לז'נבה בשוייץ ולמד רפואה באוניברסיטה. היה שם יו"ר האגודה הציונית של הסטודנטים "השחר" ועם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה, כאשר נותקו סטודנטים רבים מארצות מוצאם וממקורות העזרה שקיבלו, נבחר לחבר בועד שנוסד על-ידי הפרופסורים לעזרת הסטודנטים הנצרכים מכל העדות והארצות.
בתרע"ז גמר את לימודיו, הוכתר בתואר ד"ר לרפואה וחזר הביתה. גויס לשרות בצבא ושמש רופא צבאי באיסטמבול עד סוף המלחמה. חזר ארצה ובמושבה שהיה לפנים מנהל בית-הספר, בחדרה, נתקבל כרופא והמשיך בשרותו זה עד סוף שנת תרפ"ד. מתרפ"ה ואילך הוא רופא פרטי בתל-אביב.
חבריו בבית-הספר היו: איתמר בן-אבי , השופט ד"ר מ. ואלירו, אברהם אלמליח, ד"ר רפאל אופלטקה ועוד.
אביו צדוק (צדיק) היה מורה לדקדוק, כותב דרשות, עובד בבתי-הדין בירושלים, ובסוף ימיו נתמנה מטעם השלטון הטורקי לצנזור לשפה העברית.
הרב שלמה הכהן אהרנסון
נולד בעיירה קרוצ'י (פלך מוהילוב), באלול תרכ"ג (1863), לאביו הרב יעקב , ממשפחת רבנים במשך דו רות, וחסידי חב"ד ותיקים. למד ב"חדר" בבית אביו ואח"כ בישיבת אחיו הרב אברהם בלאדי (אביו של הסופר ז. י. אנכי) . השתלם גם בשפות לועזיות ובמדעים כלליים. בתרמ"ז נבחר לרב בעיר גלוחוב ואח"כ בעיר ניז'ין שבפלך צ'רניגוב. בניז'ין עברו עליו ימי הפרעות של שנת 1905. הלך בראש משלחת אל שר-המחוז לדרוש הגנה על חיי היהודים ושלומם בעצם רתיחת הפרעות, ורק בנס ניצל הוא ומלוויו מפגיעות הקורעים. אח"כ השתתף גם במשלחת היהודים אל מיניסטר-הפנים הרוסי הרוזן ויטה, באותו ענין. בתרס"ו נבחר לרב ראשי בקיוב ושם נשאר עד תרפ"א. שם קידם את פני הצאר ניקולאי השני בעת ביקורו בעיר. במשפט עלילת-הדם נגד מנדל בייליס שנערך בקיוב ב-1913 השתתף בפעילות בהגנה המשפטית ועזר ליד הסניגורים והמומחים (הרב א. מזאה ממוסקבה ועוד). במלחמת העולם הראשונה עזר לפליטי מחוזות הספר שנסחפו לקיוב, ובכלל היה תמיד עוזר במסירות לכל כושל ונצרך וידו היתה פתוחה למתן צדקה למעלה מיכלתו החמרית. כן הגן על הפליטים היהודים מפני עלילות צבאיות, ואף צוררים מרושעים לא יכלו לעמוד בפני האצילות והטהרה הנפשית שאישיותו הקרינה סביבה. בועידת הקהילות באוקראינה, שהתכנסה ב-1917 אחרי המהפכה הראשונה, כדי לארגן את חיי היהודים בתנאים החדשים של חופש ושויון (כפי שהאמינו אז), עמד בראש הסיעה החרדית "אחדות". אח"כ באו פרעות פטליורה ומלחמת-האזרחים ושוב התמסר לעזרה לנגועי הפרעות. אחרי שהתבסס המשטר הקומוניסטי, בו לא נשארה אפשרות של פעולה חפשית לרב בישראל, הסתכן ויצא מרוסיה ב-1921 לברלין. שם היה רבה של עדת יהודי רוסיה במשך שנתים והיה פעיל בועד העזרה הכללי ליהודים נפגעי המלחמה והרעב (יחד עם אפרויקין, לאצקי-ברתולדי ועוד).
בפעולות חובבי ציון השתתף עוד מנעוריו. החליף מכתבים בענין זה עם מ. ל. לילינבלום ועם אחד העם. היה ציר בועידות חובבי ציון ומורשה חו"צ בערים גלוחוב וניז'ין בשנות כהנו בהן ברבנות.