בין מתישבים, קיבל גם יוסף פלדמן חלקה בת 25 דונמים ושילם את מחירה בתשלומים קטנים, בניכוי משכר עבודתו אצל אייזנברג בנטיעת כרמים, ונטע כרם גם לעצמו. כרמיו הצטיינו בתנובה גדולה, והאגרונום בריל, מטעם פקידות הבארון, ציין אותו לשבח. השתתף בהגנה על רחובות מפני התנפלות השכנים, והצטיין ברכיבה על סוס ובשימוש ברובה-ציד.
הקים לו צריף על אדמתו בואדי-חנין ואחר כך נשא אשה. אחרי שנים אחדות, כשביקר הבארון רוטשילד בארץ, ביקר גם בצריפו של פלדמן, ובראותו בתוך הצריף הקטן, המטויח לכבוד שבת, שני פעוטים מתהלכים וחלק קטן של הצריף הקטן מופרש במחיצה בשביל הפרה, - רשם גם אותו בין המתישבים הראויים לקבל את האפשרות לבנות להם בתים לפי צרכיהם. ואכן עזר להם בהלואות לזמנים ארוכים ובנו להם בתי-אבן.
תודות לידיעותיו שרכש בשפה הערבית ובמנהגי הארץ ידע ליצג את המושבה לפני השלטון הטורקי שביפו וברמלה ובמגע עם השכנים הערבים, וכך נתמנה למוכתר של המושבה. בשנות מלחמת-העולם הראשונה היתה משרה זו כרוכה בסכנות ובאחריות מרובה, ולא פעם נאסרו המוכתרים מפני שלא יכלו למלא את הפקודות הבלתי-אפשריות של השליטים האזרחיים והצבאיים. אך הוא למד מהמוכתרים הערבים שבסביבה כיצד לעקוף את הפקודות ולהנצל מזעם השליטים, וכך הצליח להמנע מללכת למאסר.
את הכרמים המצוינים, ובתוכם אף את כרמו שלו, הוכרח לעקור בזמן העקירה הידועה (כשהמשבר בשוק היינות בעולם החמיר והפקידות דרשה מהפורמים לעקור את גפניהם ואף שילמד, להם פיצויים). אחר כך נטע פרדס ועוד לפני שהספיק ליהנות מפריו בא משבר בפרדסנות ופגע גם בו. אך בינתים עבד בפרדסי פיק"א ובענפי-חקלאות אחרים, וכך עלה בידו להחזיק מעמד ולעבור בשלום את השנים הקשות.
ליפא ויניצקי
נולד בנובומירגרוד, פלך חרסון, רוסיה, בשנת תרמ''ו (10.5.1886), לאביו דוב. למד בחדר ובישיבות קרמנצ'וג וברדיצ'ב והוסמך לרבנות. נשא אשה ועסק במסחר.
בתשרי תר"ע עלה ארצה עם משפחתו, התישב בפתח-תקוה ועסק בחקלאות וביפרדסנות. בראשית תרע"ז, בתקופה הקשה ביותר של מלחמת-העולם הראשונה, נבחר לחבר הנהלת ועד המושבה. אח"כ בסיון תרע"ח, כשהטורקים הוצאו מהמושבה והאנגלים הכובשים גרשו את תושבי פתח-תקוה ליפו (מטעמי בטחון בגלל קרבת החזית ומחשש אבסורדי לריגול יהודי לטובת הטורקים), נבחר לחבר ועד ההגירה ואז עברו תחת ידו כ-22 אלף לירות מצריות, שועד הצירים נתן לעזרת המגורשים. באותו הזמן היה גם חבר הנהלת התאחדות המושבות, שמרכזה היה בראשוןלציון. אחרי סיום המלחמה ההיא ושיבת בני פתח-תקוה למושבתם בראשית תרע"ט, נבחר לועדה שהכינה את התקנון להנהלת ועד המושבה ובניסן תרע"ט נבחר לסגן ראש ועד המושבה (בראשותו של זלמן גיסין) למשך שלש שנים. בתפקידו זה חתם ב-1920 על חוזה עם הממשלה, שלפיו מסרה למושבה 2000 דונם מאדמת ה"ביצה", ובראשית 1921 חתם על חוזה עם הממשלה בדבר סלילת קו מסלת-הברזל מתחנת האש העין לפתח-תקוה. באותה שנה, בתקופת המהומות ואחריהן, היה פעיל בניהול הענינים הכספיים של הגנת המקום וסידור המשפט נגד הפורעים אבו קישק ואנשיו. בתרפ"א היה ציר באספת-הנבחרים הראשונה. בראשית תרפ''ב נבחר מטעם מועצת המושבה לועדה שנתמנתה לארגון משרד הרבנות המקומי ובאביב של אותה שנה נבחר כחבר המועצה המקומית שקבלה אז מעמד רשמי. באותה שנה נסע לאמריקה בשליחות אגודת "כורמי התקוה" לשם סידור מכירת יינות היקב שלה בין יהודי אמריקה. בתרפ''ז נבחר למועצת בית-הכנסת הגדול "בית יעקב''- ובתרפ"ח נבחר לגבאי ראשי בו. היה במשך שנים רבות חבר ועד השחיטה של הקהלת. כן היה בין ראשוני מיסדיה של שכונת מאה שערים בתל-אביב ובנה בה בית. בין שאר תפקידיו הצבוריים: חבר ועדת הבקורת בחברת גמילות-חסדים "וזכרון מרדכי" (לזכר ר' מרדכי גימפל יפה) , חבר הנהלת "נחלת ראובן", מנהל ואפוטרופוס של עזבונות ורכוש צבורי של מוסדות דתיים, חבר הנהלת האגודה הקואופרטיבית "בוסתן" של פרדסנים בפתח-תקוה וחבר מועצת "פרדס-סינדיקט".
שלשה מששת בניו גורשו בסוף מלחמת-העולם השניה למחנה-הסגר באריתריאה כחשודים בעיני השלטון האנגלי.
יהודה ליאון רקנאטי
נולד בסאלוניקי, כ"ה כסלו תר"ן (1890), לאביו שמואל, ממשפחה מיוחסת של רבנים, מגזע הפוסק הידוע ר' מנחם רקנאטי. קיבל חינוך מסורתי ואח"כ גמר בית-ספר למסחר והשתלם בבתי-ספר גבוהים בפאריס. זמן-מה היה מורה ואח"כ סוחר ומנהל בית