עלה לא"י עם בני משפחתו ונשתקע בירושלים (תרס"א). בבואו הביא אתו שני ספרי תורה עתיקים, הנמצאים היום בידי חתנו הראש"ל ר' בן ציון מאיר חי עוזיאל ואחד מהם מנדבת האחים הגבירים שלמה ומשה אלטראס לזכר אחיהם עזרא. ידע כמה שפות: עברית, ערבית, צרפתית, טורקית, איטלקית, וקצת פרסית. שנים אחדות עסק בהוראת שפות. זמן קצר הורה בבית ספר כי"ח בירושלים את השפות ערבית וצרפתית. בזמן מלחמת העולם הראשונה נתמנה לקונסול פרסי בירושלים ובתפקיד זה שימש כשש שנים. במשרתו זאת עזר הרבה ליהודים רבים שפנו לעזרתו ומלא תפקיד בעל משיבות לאומית. נוסף לכך היה נדיב-לב והרבה לתת צדקות. כל ימיו ישב והגה בתורה. נפטר בירושלים ביום ט"ז תשרי תרפ"ד.
היו לו שני בנים: רפאל (נפטר במצרים) ואליהו (בקזבלנקה) ושתי בנות: עליזה אשת הרב הראשי לא"י בן ציון מאיר חי עוזיאל וחנה (גראסיה) באלכסנדריה.
ברוך בן-עזר (ראב)
נולד בפתח-תקוה (הראשון או השני לילדי המושבה), ח' תשרי תרמ"ח (אוקטובר 1887), לאביו ר' יהודה ראב, ממיסדי פתח-תקוה ומורם ומדריכם של רבים בחקלאות, מראשוני שומריה ולוחמיה בהגנה, שעלה ארצה בן 16 מהונגריה עם אביו ר' אלעזר, ולאמו לאה לבית שיינברגר מירושלים, שעלתה ארצה בת שלש עם הוריה מהונגריה. ברוך למד בביה"ס של הבארון (בהנהלת אליהו ספיר) ותורה ותלמוד מפי מורים מירושלים. (לדרישת אביו לא השתתף בשיעורי צרפתית, לבל יגרר לעזיבת הארץ). אח"כ למד בירושלים בישיבה מפי הרב יוסף פסטר, וכן אצל הרב עקיבא יוסף שלזינגר, והיה נבחן אצל הרב חיים יוסף זוננפלד. בן 14 חזר הביתה ולמד מאביו את העבודה בכל ענפי המשק : פלחה, רפת ולול ומטעים למיניהם, ואת המקצועות החלוציים: שמירה, רכיבה, שחיה וקליעה למטרה, ואחרי העבודה המפרכת היה משתלם בקריאת ספרים ובלימוד השפה הגרמנית. עסק בפעילות צבוריות עם הנוער המקומי (פתח מחדש את הספרית הצבורית וארגן מחדש את התזמורת), השתתף עם אברהם שפירא ועם בחורי המקום בהגנה ובהדיפת התנפלויות בפתח-תקוה, כפר סבא, חדרה ורחובות.
בן 19 נשא לאשה את רבקה לבית שלאנק מירושלים, נטע פרדס וכרם שקדים. עבד כמומחה בנטיעות ובהרכבות, במנועים ובמשאבות ובמכונות חקלאיות. הרכיב גם מטעים של גרמנים בווילהלמה ושל ערבים. השתתף בהחזקה באדמת עין-חי וארגן בה את השמירה, חלוקת הקרקע וחפירת הבאר, היה חבר הועד הראשון של עין-חי ולהצעתו נקראה בשם "כפר מלל" על שם מ. ל.לילינבלום.
בראשית מלחמת-העולם הראשונה השתתף בניהול המלחמה בארבה מטעם השלטון הצבאי הטורקי כמפקח על העבודה באזור עזה-באר-שבע בפיקודו הראשי של אהרן אהרנסון, ומסוף 1915 עבד תחת ידו בניהול העבודה המעשית בתחנת-הנסיונות בעטלית ולמד ממנו, ומיוני 1916 עד מאי 1917 השתתף בעבודות הריגול והמחתרת של "נילי", ובאוקטובר של אותה שנה, כשהחלו מתגלים סודרת "נילי" לשלטונות, נמלט ללוע הארי, ישר לדמשק, ועבד שם אצל המהנדס גדליהו וילבושביץ במחלקה הממשלתית לעבודות צבוריות. כשנעשה גם האויר בדמשק מסוכן בשבילו עבר לעבוד אצל הזואולוג י. אהרוני בקסרה אשר בלבנון בתור צייד לצרכי המוזיאון הזואולוגי הממשלתי, שג'מאל פחה הטיל על אהרוני את הכנתו. שם למד גם את שימור בעלי-החיים וכ-150 בעלי חיים משלל צידו (טורפים, בעלי-כנף וכו') נמצאים כיום במוזיאון הזואולוגי של האוניברסיטה העברית. כשנכבשה הארץ מדרום עד קו הירקון ניסה לחזור לפתח-תקוה והוכרח להשאר בכפר-סבא בגלל החזית שהיתה מדרום לכפר. שם לקח חלק בסבל המגורשים מתל-אביב, עזר לחולים ולנצרכים והמשיך לעסוק בפעולות ריגול ומחתרת (העברת אנשים מסוימיב דרך קו החזית מהאזור הטורקי אל האנגלי, מתן אותות לאוירונים אנגלים). במאי 1918 גורש עם כל ה"מהגרים" לחדרה. שם שימש מנהל-עבודה יחד עם יצחק רוקח במפעל "פרדס" בהנהלת שמעון רוקח בבית-נסירה להכנת אדנים מעצי אקליפטוס בשביל הרכבת הצבאית הטורקית, וכשנפרצה החזית הטורקית בספטמבר 1918 חזר לפתח-תקוה.
בשובו הביתה השתתף ביסוד הסתדרות "האכר הצעיר", נבחר למועצת המושבה, לועד החקלאי ולועד ביה"ס פיק"א. אח"כ השתתף ביסודה של הסתדרות "בני בנימין" ובניהולה כיו"ר הועד המרכזי, היה