אחד מציריה בקונגרס הציוני ה-12 בקארלסבאד (בו היה חבר ועדת ההתישבות). אח"כ הוסיף לנהל את עניני "בני בנימין", השתתף בהוצאת דו-שבועון "לקראת הבנין", ביסוד בנק בני בנימין, ביסוד "האזרח", בועדות ישוביות שונות, הוציא לאור חוברת חקלאית "האבטיח", כתב מאמרים ותזכירים, ועשה מאמצים לקיום התאחדות המושבות. בתור חבר ועדת ההתישבות של ההנהלה הציונית מטעם צבור האכרים השתתף בקביעת מקומות, תכניות ותקציבים לישובי העמק.
בשנות 27-1924 נסע מטעם וחברת "פרדס" בכל עונה לרומניה לפקח שם על שיווק הפרי. שם נפגש ושוחח עם מדינאים רומניים ויהודים, ופעם ברכבת התווכח עם קודריאנו, ראש "משמר הברזל". בקיץ 1927 ערך מסע בארצות אירופה לתעמולה למען בנק בני בנימין, ואח"כ עבד עשר שנים בהקמתו ובניהולו של משק קלמניה. חזר למשקו הפרטי ולעבודה צבורית כחבר הנהלת התאחדות האכרים, יו"ר המחלקה החקלאית שלה, חבר בהנהלת חברת האכרים, חבר הועד הפועל היהודי-הערבי המשותף למען הפרדסנות, כמה שנים יו"ר מכבי-אבשלום פ"ת, וחבר ביה"ד העליון של מכבי א"י עד היום. בקיץ 1939 יצא במשלחת לרומניה למען בנק האכרים והגיע הביתה יומים לפני פרוץ מלחמת-העולם השניה. בראשית המלחמה כתב תזכירים לממשלה בדבר גידול סויה בארץ להזנת התושבים ובסוף השיג רק מכתב תודה ולמען גידול סויה לא געשה כלום. יותר מכן הצליח בתזכיריו ובהשתתפותו בראיונות אצל הממשלה בדבר עזרה לפרדסנות וארגון מועצות הפיקוח והשיווק לפרי-הדר.
בשנים האחרונות טיפל בזן "שמוטי דמי" שנתגלה באחד הפרדסים ופרסם אותו בירחון "השדה".
בעשרות שנות עבודתו בחקלאות התאמנו תחת ידו מאות פועלים ולמדו ממנו את העבודה החקלאית למעשה, ורבים מהם פזורים כיום בארץ בנקודות קיבוציות ופרטיות ובולטים במומחיותם בריכוז העבודה ובהכשרת עובדים חדשים.
דוד בדר
נולד בסאווראן, פלך פודוליה, אוקראינה, כ"ז כסלו תרל"ו (1875), לאביו יצחק . (לפי מסורת המשפחה השם בדר הוא ראשי-תיבות בני דוד רפפורט). למד ב"חדר", אח"כ עזר לאביו בעול הפרנסה, השתתף עם הנוער היהודי המקומי בעבודה ציונית וביסוד אגודות "פת לעניים", "עזרה לחולים", וכדומה, ובפעולה בהו. שרת שלש שנים ושמונה חדשים בצבא הרוסי ובתקופת העליה השניה עלה ארצה והגיע לחוף יפו ביום י"ב ניסן תרס"ו.
בו ביום יצא לראשון לציון, וממחרת הפסח, ביום העומר, החל את עבודתו בארץ בקציר שעורים בשדהו של הבילויי צלליכין בנס-ציונה. הוא המשיך לעבוד כפועל חקלאי והיתה לו עבודה בכל עת, אך היו פועלים שלא מצאו עבודה והוא הרגיש חובר. וצורך לעזור להם במציאת עבודה, וכך נכנס בהתנדבות לתפקיד, שלאחר שנים רבות נעשה לענף-שרות חשוב בצבור הפועלים, והוא: מרכז העבודה. סידר בגבול יכלתו את החברים העולים החדשים ללינה, אוכל ועבודה. כן טיפל בעזרה זו לשיירות של עולים מתימן. כשעבר לפתח-תקוה, השתתף ביסוד קבוצה קבלנית "אחוה'' של פועלים לעבודה בפרדסים. (קבוצה זו שימשה גרעין למשרד הקבלני החקלאי "יכין" של הסתדרות העובדים). בתקופת המצוקה בראשית מלחמת-העולם הראשונה השתתף ביסודה ובניהולה של הקומונה (חברה בלתי רשמית לאספקה ולכלכלה שיתופית) של פועלי פתח-תקוה.
עם כיבוש החלק הדרומי של הארץ בידי צבאות הברית התנדב לגדור העברי הארצישראלי, אם כי היה כבר קשיש קצת.
אחרי שחרורו מהצבא חזר לעבודת-שכיר ולעבודה ארגונית בצבור הפועלים. השתתף בפעולות למען החדרת העבודה העברית בעיר ובכפר, לכיבוש העבודה באספקת זיפזיף על גמלים לצרכי הבנין בידי קבוצות-זיפזיף עבריות. השתתף ביסוד קבוצות וחבורות של פועלים, ביניהן חבורת "מעבר" להשלמת ההכשרה של חלוצים אחרי בואם ארצה.
במאורעות תרפ"ט נאסר בביח"ר "שמן" בחיפה והיה עצור כחודש ימים כחשוד ביריות על ערבים.
עבד בבנימינה בתור בא כח "קפת חולים", ומתרצ"ד במרכז העליה שע"י הסתדרות העובדים הכללית בת"א.
היה אחד מהחמשה שיסדו את הארכיון של תנועת העבודה, המתקיים כיום על-ידי הסתדרות העובדים.
השתתף ביזמה ליסוד ועדת "בתי אבות" (שמטרתה להקים בתים ולסדר אפשרות-קיום לאנשים ונשים שהזקינו בעבודה, כעין "מושב זקנים" בצורה מודרנית) ופעיל בועדה זו, וכן בועדה לעזרת ילדי הרחוב כדי להחזירם לחיים תקינים