מך על-ידו לרבנות. שימש ברבנות בכמה קהלות קטנות בסלובקיה, ובאחרונה בקהלה קטנה סמוכה לפרסבורג. הוא חי שם בשלוה ובכבוד ופרנסתו היתה מצויה בנחת, אך אביו, שהיה מתלמידי ה"חתם סופר" והושפע מאד מדבריו על חובת כל יהודי להתאמץ ולעלות לארץ הקודש ולחיות בה בקדושה ובטהרה, השתוקק כל ימיו לקיים את דבר רבו, כמו שעשו כמה מבחירי תלמידיו. הוא הצטער כל ימיו על שלא נסתייע הדבר בידו, ואת כמיהתו לציון הוריש לבניו עמרם וצבי. כמה שנים לאחר פטירת האב החליטו שני הבנים לעלות ארצה. הרב עמרם נפרד מקהלתו, לקח אתו את אשתו עלקא ושני בניו, יצחק שלמה (אבי הרב משה בלוי, המנהיג של היהדות החרדית המאורגנת ב"אגודת ישראל" בירושלים) וברוך יהודה ואת אמו שהיתה אז בת 87 שנה, נזדמן עם אחיו צבי, ואחרי חגיגתפרידה נלהבת בפרסבורג מכל ידידיהם וקרוביהם, שנהרו לפרסבורג מקרוב ומרחוק לברך את העולים, נסעו דרך וינה לטריאסט, הפליגו באניה מזרחה, ובסוף אלול תרכ"ט הגיעו ארצה והתישבו בירושלים.
כאן קבע הרב עמרם את דירתו בעיר העתיקה, ומקום לתורה ולתפלה נקבע לו בכותל המזרח של בית-כנסת ה"חורבה". לאחר כמה שנים נענה לקריאת ר' יוסף ריבלין, הצטרף למיסדי שכונת "אבן ישראל" שמחוץ לחומה, חסך מהכנסותיו שקיבל מהכולל ומהישיבה לבנין ביתו בין הראשונים בשכונה בשנת תרל''ח, אך בימים נוראים היה הולך להתפלל במקומו הקבוע בבית-הכנסת של ה"חורבה".
מאז בואו ירושלימה שקד על לימוד התורה ועבודת הבורא במסירות ובהצנע לכת וחינך את בניו ללכת בדרכיו והיה מכובד בקהל כולל עולי הונגריה ובצבור האשכנזי בירושלים בכלל.
נפטר בירושלים, ח' אדר א' תר"ס.
הרב משה אביגדור עמיאל
נולד בעיירה פורוז'ובה, ליד גרודנה, י"ב ניסן תרמ"ב (1882), לאביו ר' יעקב יוסף , סוחר בן-תורה. למד בחדר ובישיבה קטנה בעירו ואח"כ בישיבת טלז (בה נתקבל לכתה גבוהה בהרבה מכפי גילו ונתפרסם כעיליו' אצל הגאונים ר' אליעזער גורדון , ר' שמעון שקאפ ור' יוסף ליב בלוך, למד בווילנה בקיבוץ של הגאון ר' חיים עוזר גרודזנסקי ובביתמדרשו של הגאון ר' חיים סולובייצ'יק בבריסק. הוסמך לרבנות על-ידי גאוני דווינסק ר' מאיר שמחה הכהן ור' יוסף רוזין ("הגאון הרוגאצ'ובי") וע"י עוד גדולי ישראל בווילנה, קובנה, סלובודקה ועוד. שימש ברבנות בשנות תרס"ה-תרע"ג בשווינציאן ליד וילנה (היה מועמד לרב בפטרבורג, אך לא נבחר בגלל גילו הצעיר), ומתרע"ג עד תר"פ בגראייבו. נתפרסם כגדול בתורה ואיש מרץ ומעשה בהנהגת העדה ודרשותיו הצטיינו בעמקות, ברחבות מעוף ובברק רעיונות מקוריים. הצטרף עוד מגיל צעיר לתנועת "המזרחי". בשנת תר"פ השתתף בתור ציר בועידה העולמית של "המזרחי" באמסטרדם ובתור אורח בועידות הארציות של תנועה זו בהולנד ובבלגיה. הוא עשה על המסובים בועידות האלה רושם חזק וכתוצאה מזה נבחר לרב באנטוורפן, שם כיהן עד שנת תרצ"ו. התמסר לשכלול הקהלת ושרותיה ומוסדותיה, יסד בי"ס "תחכמוני" לבנים ולבנות, ת"ת וישיבה, הפעיל את אנשי עדתו לבנין בתי-כנסת, מקוה מודרני ומושב זקנים ולהקמת מוסדות צדקה וחסד ועזר ליסוד קהלות ושרותים דתיים-צבוריים בשאר ערי בלגיה.
השתתף באופן פעיל בתנועה הציונית כאחד מראשי "המזרחי" והיה ציר בקונגרסים הציוניים 13 -19. בתרצ"ג ביקר בארץ ובתרצ"ו נבחר לרב ראשי בתל-אביב.
כאן מילא את כל התפקידים הרבים המוטלים על רב ראשי בקהלה הגדולה שבארץ, רבת הגוונים, השרותים והסמכויות, כמפקח על שרותי הדת של הקהלה, שופט ראשי בענינים שבסמכות הרבנות לפי החוק, ממריץ ומפעיל לעזרת עסקני המוסדות הרבים לעניני תורה וחסד, דורש ברבים בבית הכנסת הגדול ובשאר בתי-הכנסת, מיצג את עניני הדת והקהלה בפני השלטונות, עשה תעמולה קבועה למען שמירת השבת והכשרות ותמיכה במוסדות-תורה ובלימודי תורה, המשיך להשתתף בפעולות התנועה הציונית ו"המזרחי", שקד על שיפורו וחיזוקו של החינוך הדתי והתורני. ארגן כתות-המשך ל"ישיבת תל-אביב" שיסד קודמו, הרב שלמה אהרנסון ז"ל, וקרא להן בשם מיוחד, "ישיבת הישוב החדש", שקד בהתמסרות לספק את צרכי הישיבה וכלכלת תלמידיה, ומהתרומות שאסף המציא גם לכמה מוסדות-תורה אחרים וכלל אותם במסגרת אחת בשם "רשת החינוך התלמודי" וארגן ועד להחזקת ה"רשת".
בשיעוריו בכתה הגבוהה של ישיבתו ובהרצאותיו לפני רבנים ולומדי-תורה פיתח את שיטת ההגיון התלמודי שקיבל מרבותיו והניח את יסודותיה בכתב בספרים שפרסם בשמות "דרכי משה - דרך הקודש" בשני חלקים (תרפ"ב - תרפ"ה), "דרכי משה - דרכי