ושרת את העדה כשו"ב ומוהל והורה תלמוד לאברכים בישיבת "שדי חמד" של הגאון ר' חיים חזקיה מדיני, מחבר הספרים המפורסמים בשם "שדי חמד", שעלה מקאראסו-באזאר שבקרים, שם היה רב העדה, והתישב בחברון. עסק גם בצרכי צבור. יסד חברה בשם "צדקה ומרפא" להושיט עזרה וסעד לחולים נצרכים, והמשיך בזה את מסורת העסקנות של אבותיו, שפעלו למען הקמת בית-החולים היהודי "חסד לאברהם" ולמען בנין בתים בשביל הכולל מחוץ לחצר היהודים שבחברון. בהיותו מכובד אף בעיני התושבים הלא-יהודים ושרי השלטון, היה במשך שנתים חבר בית-המשפט המחוזי בחברון. (אז ישבו בדין ליד השופט המקצועי אף אנשים מנכבדי האזרחים בתוך שופטים). כן יסד חברה בשם "עוזר דלים", ועוד. בראשית תרע"ב נסע למצרים בשליחות הכוללים וכשחזר משם נתמנה לחבר בית-הדין של העדה בראשותו של הרב חנוך חסון .
בנו, אברהם , הגיע לדרגת מזכיר עברי של עירית ירושלים.
נפטר בחברון, כ"ד ניסן תרע"ג.
כתב שאלות ותשובות בספר "שערי רחמים" (בשני חלקים).
נפתלי סואטיצקי (סווייטיצקי)
נולד בכפר דיקוביץ, פלך מינסק, רוסיה, בשנת תרי"א (1851) לאביו קלמן , שהיה נפח בכפר והוא ובניו עבדו גם בחקלאות, בגידול ירקות, ובעיקר בגידול תלתן למכירה לבעלי פרות בפרברי העיר הסמוכה.
פעם שט נפתלי בסירה על פני הנהר. נתהפכה הסירה והוא כמעט שטבע. בצר לו נדר, שאם יצילהו השם ממות יעלה לארץ הקודש. הוא נחלץ מהסכנה ובהיות לו דוד זקן בירושלים, ר' דוד גרשון אחי אביו, שאל אותו במכתב, איך אפשר להתקיים בארץ בעבודת אדמה. השיב לו הדוד, שהארץ שוממה ורבות מחלותיה, קדחת, כאב-עינים ועוד, וגם לחם אי אפשר להוציא מאדמתה ואפילו לא לחרשה כהוגן, רק עד כמה שהערבים חורשים אותה במסמר. ובכן שכח את נדרו. אך שוב קרהו מעשה נורא בסירה שנשברה תחתיו בנהר והסכנה היתה גדולה עוד יותר, ואז חזר על נדרו, וכשניצל ממות לא התרשל עוד ומבלי לבקש את עצת הדוד הזקן עלה ארצה בשנת תרמ"א והלך להתישב בכפר היהודי החדש פתח-תקוה על חוף הירקון.
עוד בכפר הרוסי הגיעה לאזניו השמועה על הכפר הזה ועל הנהר העובר בקרבתו, ואם נהר הרי מסתמא יש בו דגים, ובכן הביא אתו רשתות וכלידיג שונים על מנת לספק ליהודים דגים לכבוד שבת. שבועות אחדים עבד עבודת פרך עם שני ערבים שכירים לחצוב במעבה ה"ג'ונגל" שביל אל הנהר, וכשרצה כבר להתחיל בדיג הודיעוהו הערבים, שיש להם "חזקה" על הנהר ודגיו ובשום פנים לא יתנוהו להתחרות בהם במלאכה זו. ובבן חזר להיות איש יבשה והתמסר לפלחה. בינתים באה עזיבת פתח-תקוה ה"ירקונית" וגם הוא הוכרח לעזוב את המקום. אח"כ חזר עם החוזרים לכפר יהודיה ולפתח-תקוה, נשא את חלקו בסבלם של הראשונים, במחסור ובסכנות ובתגרות עם ערבים משיגי גבול וגונבי יבול ומעלי עדרים על קמה. (בתרמ"ד בא גם אביו ארצה).
עבד כשכיר בעבודות מטעם הפקידות של הבארון רוטשילד ואחרי כמה שנים נתקבל לרשימת "העשרים ושמונה" אברי הבארון, נטע כרם בן 55 דונם, וכשבא השפל בענף היין עקר את הגפנים ונטע שקדים, אך את הפלחה לא עזב כל הזמן. מכר חלק מאדמתו ושילם לבארון את חובו והמשיך לעבור בפלחה עד זקנה ושיבה.