התישבות ונשלח ע"י הארגון הנ"ל לא"י בשנת 1911 לשם בדיקת הקרקעות בסביבות רפיח על גבול מצרים. אחרי נסיון שלא הצליח להאחז באדמה, חכר ביפו טחנת קמח והכניס בעסק זה שכלולים רבים: הוסיף מכונות והיה הראשון בארץ שיצר קמח לבן מחיטה מקומית למרות דעת המומחים בעלי הטחנות הותיקים בארץ, כי חיטה מקומית לא תצלח לקמח לבן. אחרי נסיון זה בנה טחנה גדולה והשקיע בה הרבה כספים משלו ומשל אחרים, והצליח להחזיק מעמד הגון ולרכוש לו שם טוב בין סוחרי המקום. מת ביום י"ח אדר תרע"ד ביפו והועבר אח"כ לבית הקברות הישן בתל-אביב. בנו היה אליהו גולומב, מראשי עסקני הסתדרות העובדים.
שלמה נפתלי הרץ (שנ"ה) יונס
בן זלמן. -נולד בכ"ה כסלו תרל"ד(1873) בעיר דיסנה פלך וילנה. למד ב"חדר" לכל דרגותיו, ידע היטב גפ"ת, והיה בקי בכל הספרות העתיקה, ובהשפעת סבו, משכיל, למד מפי מורים פרטיים לשונות והשכלה כללית.
כשעבר לגור בהלובוקויה קירב לביתו את אליעזר בן-יהודה ולבסוף נעשה חותנו.
היה מסופרי "המליץ" ומכובד על עורכי "המליץ": אר"ז, י. ל. גורדון וליאון רבינוביץ. ישב ימים רבים במוסקבה ומשם ערך מכתבים ל"המליץ" ול"המגיד". בשנת 1892 בא ארצה עם בתו השניה (חמדה אשתו השניה של בן-יהודה) והשתקע בארץ. השתתף בעתונו של בן-יהודה: "הצבי", ופרסם בו מאמרים חריפים נגד ה"חסידים" ואנשי ה"חלוקה", והיה בעל המאמר הידוע "מצוות צריכות כוונה", שנדפס בערב חנוכה תרנ"ב ועל פיו הושמו בן-יהודה והמחבר במאסר הטורקים. משפטם יצא להאסר שנה, אך בהשתדלות טובי ירושלים ופקידי הברון רוטשילד נתברר משפטו שנית בבי"ד הגבוה ושם זוכו בדין. מאז לא חדלו קנאי ירושלים לרדוף אותו.
לפני צאתו לארץ-ישראל יסד יחד עם צ'לינוב, אוסישקין, אידלסון ומזא"ה את אגודת חובבי ציון במוסקבה "בני ציון".
בארץ-ישראל חי רק ארבע שנים. עבר לגור מירושלים לראשון-לציון, ושם מת ביום י"ג אייר תרנ"ו (1896).
אשר זליג בלום
נולד בנובידבור, ליד וארשה, בשנת תר"ח (1848), לאביו החסיד ר' זאב וולף . קיבל חינוך תורני חסידי ובעודו נער כבר נסע פעמים אחדות עם אביו אל הרבי. בהיותו בן 15 השיאו לו הוריו לאשה את בתו של חסיד עשיר. בן 17 יצא עם אשתו לאנגליה, כדי שאחיו הבכור ישאר בן יחיד וישוחרר מחובת השרות בצבא. התלבט באנגליה בקשיים בדבר פרנסה, ולאחר שנה יצא לאמריקה, בהיותו בן י"ח ואב לבנו הבכור, והתישב בשיקאגו. לאחר שנתים עבר לסינסינטי ויחד עם שותף יהודי פתח לו בית-מסחר גדול לבגדים והצליח בו. פעם נודע לו, שהשותף מנהל את המסחר גם בשבת ואינו מוכן לחדול, יצא מהשותפות והלך לעבוד כפועל שכיר במפעלו של יהודי שומר שבת, הצטיין בעבודה והוגדל שכרו ושוב חסך כסף ופתח לו בית-מסחר בלי שותפים.
בינתים עלה מספר הילדים לחמשה והוא ואשתו דאגו כיצד לחנכם ליהודים שומרי תורה באוירה האמריקאית, והגיעו למסקנה שאין אפשרות לכך אלא בארץ-ישראל, - וב-1878 מכר בלום את עסקו ועלה ארצה עם משפחתו.
בירושלים מצא את מיסדי פתח-תקוה בעצם פעולתם לקנית חלקת-הקרקע השנית להרחבת הנחלה היהודית, הצטרף אליהם בקניה ויצא להתישב על נחלתו. עסק בעשית תכנית לחלוקת הקרקע והשגיח על המדידה. ביתו נבנה בידי קבלן רמאי והתמוטט בגשם הראשון. הקים לו צריף והתעקש להשאר במושבה על אף הקדחת ושאר הפגעים, אך ילדיו כבר היו בסכנה מהקרחת והמקום נתרוקן כמעט כליל, ואז עלה ירושלימה והתישב במאה שערים. בהוודע לו, שערבים גונבים את חמרי הבנין וחלקי הברזל מהריסות ביתו, ירד והביא את החמרים על גבי גמלים ונדב אותם לבנין הקומה השניה של ביתהכנסת הגדול בשכונת מאה שערים. יצא בשליחות מיסדי פתח-תקוה עם עוד איש אחד לעורר את נדיבי ישראל במערב-אירופה, וביחוד את הבארון בנימין רוטשילד , שיעזרו לחידוש הישוב והחיים במושבה שנעזבה. שליחותו לא נשאה פרי והוא יצא לאמריקה להשתכר ולצבור כסף לביסוס עתידו במושבה. לאחר שנתים רצה להביא אליו שמה גם את אשתו וילדיו, כי קשה היה לו לנהל את העסק לבדו. אז השיאה אשתו את בתם חיה שרה בת ה-14 לאהרן