בחיפה הצליח הודות לידידותו עם הגרמנים, לקנות מהם בשביל "חברת הכשרת הישוב" את רובו של הר הכרמל (שלשת אלפים דונם!), שעליו נבנו כיום כמה שכונות גדולות. מלבד הרכישה הקרקעית הזאת עזר לגאול את אדמת "קוביבה" ליד נס-ציונה.
אחרי המלחמה הוציא יחד עם ד. ילין את המלון העברי המצויה חבר שורה של מלונים קטנים שיצאו בהוצ' "דביר": מלון רוסי עברי, עברי גרמני, גרמני-עברי, עברי-עברי, עברי צרפתי, צרפתי-עברי, אנגלי-עברי ועברי-אנגלי, עברי-פולני ומלון לועזי, אך גולת הכותרת היא עבודתו הגדולה : "מלון השפה העברית", שהופיע בתרצ"ז ומאז יצא בכמה מהדורות. בתרצ"ח יצא קצור מהמלון הגדול: "מלון שמושי". מלבד הנ"ל יצא לאור "לכסיקון למלים לועזיות", ובשנת תש"ו יצא המלון הזה מוגדל ומורחב במהדורה שניה בשם "מלון עברי" המכיל מאה וחמשים גליון דפוס.
המלון הגדול המלא הזה, שהוא עבודת חיים גדולה, זכה לתפוצה עצומה וע.ת.א. העריכה את מפעלו והעניקה לו תואר של "אזרח נכבד של ת"א".
לפי דבריו קבל רק מאת חברת "תושיה" שכר סופרים בעד מיליון ורבע טפסים מספרי למוד והמלונים של כיס, ורוסי-עברי שלו.
ממיסדי "בית אחד העם" בת"א ויו"ר הועד שלו וכן חבר "ועד הלשון".
צאצאיו: אסף, עמיהוד, שי, הדסה אשת אדוין סמואל ונחמה אשת המהנדס אורנשטיין.
דבורה בן-יהודה
בתו של שלמה נפתלי הירץ יונס. - נולדה בשנת תרט"ו (1855) בעיר דריסה, בליטה.
אביה היה תלמיד-חכם ומשכיל כאחד, ועמד בקשרי מכתבים עם אר"ז, יל"ג, ליאון רבינוביץ וכו'.
ביתו היה בית משכיל יהודי. בזמן שגדלה גרה כבר המשפחה שלה בעיירה הלובוקויה שבפלך מינסק.
קבלה חנוך כללי. למדה מפי מורים כלליים השכלה כללית ולשונות רוסית וצרפתית.
לעיירה זו נתגלגל אליעזר פרלמן-בן-יהודה, שדודו שלח אותו לעיירה זו בתקוה שכאן ייטיב את דרכו, יחזור למוטב ויסכים להיות רב בישראל. הוא התודע לאביה והלה הזמינו לביתו. כשראה שברכה בצעיר הנ"ל, יעץ לו שישתדל ללמוד ידיעות כלליות באופן שיטתי. בתו, דבורה, הסכימה ללמדו רוסית וידיעות כלליות, ואגב למוד נתקשרה ביניהם אהבה וכשבן-יהודה החליט לעלות לא"י הסכימה ללוותו כרעיתו.
לארץ ישראל הגיעה עם בן-יהודה בשמיני-עצרת תרמ"ב ויחד עמו הקימה את המשפחה העבריה הראשונה. מצבה היה קשה מבחינה חומרית. החיים היו קשים. קנאי הישוב הישן הכריזו הרם על בןיהודה ובמלחמה זו קבל מצדה תמיכה מלאה. מעולם לא התאוננה על חוסר אמצעים. להיפך, השתדלה להסתיר זאת ממנו. את תקציב משק הבית הורידה עד המינימום, והשתדלה רק לפרנס אותו, ובעצמה הסתפקה בחתיכת לחם וצנון.
במשך חדשים אחדים, אחרי בואה ארצה, גזרה על עצמה אלם, מכיון שעברית לא ידעה עדיין, ולדבר בלשון זרה לא יכלה מפאת הבטחתה לבןיהודה ביום בואה ארצה, וכשהגיע היום בו ידעה עברית על בוריה, לא היה אדם יותר מאושר ממנה.
וידיעותיה לא היו שטחיות. היא השתדלה לדעת את העברית לכל תגיה וקוציה, וידיעותיה היו כל כך עמוקות עד שנתמנתה להיות מורה לפי השיטה "עברית בעברית" בבית הספר אולין די-רוטשילד, וחיברה אפילו ספר למוד בעברית לתלמידותיה: "קצור דברי הימים לבני ישראל".
כשנולד לה הילד הראשון (בן-ציון - איתמר בן אב"י) לא דיברה אתו בשום שפה מלבד עברית, והיתה האם העבריה הראשונה בארץ ישראל.
כשערך בן-יהודה את העיתון היתה יושבת עמו כל הלילה לפני יום המשלוח, כדי לעזור לו בקפול העתון ובכתיבת הכתובות, כדי שהמנויים יקבלו את העתון בערב שבת.
וכשבן-יהודה יצא בשנת 1887 לאסוף חותמים על העתון, שמצבו נעשה קשה לרגלי החרם מצד רבני ירושלים, השתדלה להרויח את לחמה ממלאכת הריקמה, שידעה היטב היטב. שכנותיה השתדלו לעזור לה במכירת עבודות היד שלה.
כשחזר בן-יהודה מחו"ל ומצבם החומרי הוטב, החלה להרגיש את תוצאות חיי הדלות והסבל. כחותיה עזבוה מיום ליום והרופאים קבעו, כי חלתה במחלת השחפת, וכי מצבה מסוכן מאד.
בכ"ב אלול תרנ"א מתה ונקברה בירושלים.