אחרי נשואיו (אשתו - מנוחה, מגזע הבעש"ט, בת הרב ר' ישראל ברמן מפליסקוב, בן הרב הנודע בתורתו ויראתו ר' אליהו, אשר מפיו שמע תורה אחד-העם) גלה למקום תורה לקובנא, ושם הוסמך להוראה ע"י בנו של ר' יצחק אלחנן, הרב ר' צבי רבינוביץ וע"י שאר רבנים מגדולי ישראל. בתרס"ד הוזמן לרב בבייראמטשא (ביסאראביה). כאן יסד את ביה"ס העברי הראשון בביסאראביה, שכל הלמודים העבריים בו נלמדו עברית בעברית. בקנאותו לעברית הקפיד שהשפה השלטת בבית תהיה עברית, ובנו בכורו יצחק היה מראשוני הילדים שדברו ברוסיה עברית משנת הולדם.
בשנת תרס"ז הדפיס את ספרו הקטן "סנסני עץ החיים" ובו קצור הדינים שידיעתם הכרחית לכל תלמיד.
בתרע"א, עם מות אביו, עבר הרב אבינרי לקאזאטין, לשבת על כסא אביו, אך אוירת ההתכחשות לציון ולעברית עכרה את כוחו, וכעבור שנתים עבר לאונגני (על גבול רוסיה ורומניה) לשמש ברבנות במקום הרב ר' י. ל. הכהן פישמן, עד שנת עליתו לארץ (תשרי תרפ"ו).
פעולתו החנוכית היתה משולבת בעבודה בשדה הציונות. כמורשה הועד האודסאי במחוז אקרמן היה ממקורביו של אוסישקין, ובהוסד "קרן היסוד" הטה שכם להחדרת רעיון הציונות בקרב ההמונים, והיה בין מכווני התעמולה והמגבית למען קה"י בכל רומניה.
בימי מלחמת-העולם הראשונה (1917-1914) פעל הרבה לעזרת יהודי רומניה והתיצב לא פעם לפני ראשי השלטון. אחת משיחותיו עם המיניסטר הרומני טאקאניסקו נדפסה בעתונים ועודדה את היהודים, גם סייעה להטבת היחס אליהם.
אחרי המלחמה, בהתאסף פליטי אוקריינה לביסאראביה, גבה מפיהם עדויות על הפרעות והרציחות באוקריינה בש' 1919-1920, ואת מעשי הזועה האיומים תאר במאמריו "מן הגיהנום האוקריינית" (נדפסו ב"השלח").
בתשרי תרפ"ו עלה לארץ, ובה חי 18 שנה רצו פות, עד יום מותו. היה מורה בבי"ס עממי כללי ביבנאל (בגליל התחתון) ובצפת. הוא היה הרב היחידי שהכניס מרוח המסורת דוקא לבית-ספר הנמצא ברשת הפקוח הכללי.
בעזבונו נשאר בכ"י חלק שני של "סנסני עץ החיים", ובו דיני דרך-ארץ לתלמידים וגם כמה דרשות בשדה הציונות והלאומיות.
נפטר בירושלים, ר"ח סיון תש"ד.
יחיאל הלפרין
בן שמעון משה - נצר ממשפחת רבנים חשובה, מחסידי חב"ד ומצאצאי בעל "סדר הדורות"' הגאון ממינסק ר' יחיאל הלפרין. נולד בעיר פרילוקי , פלך פולטבה שבאוקראינה בי"ג אלול תר"מ (1880). ראשית חנוכו קיבל ב"חדר", ובהיותו בן חמש נחשב כבר ל"עלוי".
אביו מת עליו בגיל צעיר, אך הוא המשיך בלמודיו, אם כי המצב החומרי של המשפחה בעקב היתמות נהיה קשה מאד.
בגיל י"ב נתן לו אחיו הבכור רובל וחצי, ובסכום כסף "רב" זה יצא ללובני, כדי ללמוד שם ב"ישיבה". מתחילה היה מתפרנס שם מאכילת "ימים", כנהוג, אך כשהגישו לו פעם את תבשילו במטבח, נעלב, ומרד ב"ימים", והתחיל לבקש את מחייתו ע"י נתינת שעורים.
לאחר שנה וחצי, כשהוטב מצבו החומרי של אחיו הבכור, חזר לפרילוקי, ושם נסחף בזרם ההשכלה. מורו הראשון ללמודי חול היה ר' אברהם אברונין, ומפיו למד את ראשית הדקדוק. אחרי שהתמשכל החל ללמוד רוסית, ובהיותו כבן ט"ז נסע שנית ללובני, והפעם לא ל"ישיבה"' אלא כדי להתכונן שם לבחינות אכסטרניות. כשקבל את תעודת-המורה הממשלתית חזר לפרילוקי והוא אז כבן י"ז וחצי.
באותם הימים נסחף גם בזרם חבת ציון והציונות. בחזרו לעיר מולדתו החל לנהל תעמולה ציונית ע"י נאומים והרצאות.