של הימים ההם, לשם הרחבתה של העיר והגדלתה. על השטח הנ"ל שרכשה חב' "גאולה" הוקם "לב תלאביב". תיכן תכניות ישוביות רחבות-היקף. מראשי ה"ועד הלאומי" וחבר הנהלת "הכשרת הישוב".
עבד כל ימיו בהתאמצות ובהתאמצות כל הכחות. נפטר בת"א באופן פתאומי, בי"ז כסלו תרפ"ו ונקבר בבית הקברות הישן. על שמו רחוב בתל-אביב.
השאיר בת מרים אשת המהנדס אליעזר וינשל (ז"ל), מפקחת במחלקת העבודה הממשלתית בחיפה.
אשתו חנה נפטרה בתל-אביב, כ"ח אייר תרצ"ח ונקברה ליד קבר בעלה. מן העסקניות הפעילות בישוב, השתתפה עם בעלה בפעולות צבוריות. ביתה היה בית ועד לאישי הישוב והציונות. ממיסדות ההסתדרות הארצית ויצ"ו. על שמה בית הספר המקצועי לבנות מיסודה של ויצ"ו בנחלת יצחק.
בן ציון כ"ץ
בן הרב אברהם צבי. נולד בכ' כסלו תרל"ו (דצמבר 1875) בעיירה דויג שבליטה. - אביו היה רב בעיירה זו כארבעים שנה, וגם סבו רבי שמואל איסר היה ראש ישיבה בישיבת ר' מילה יותר מארבעים שנה, וחיבר ספרי דרוש אחדים וגם ספר דקדוק. אמו - גולדה בת בן ציון יוסלזון מאניקסט.
אחרי שקנה לו ידיעות יסודיות ב"חדר" המסורתי למר גפ"ת בבית אביו וסיים את הש"ס בהיותו בן י"ג. עיין הרבה בספרי שאלות שונות ונחשב ל"עילוי". קראו לו "העילוי מדויג".
בהיותו בן י"ז פירסם מאמרים תורניים אחדים ב"הצפירה" בשם "דבר בעתו", נגד החומרות היתרות של הפוסקים האחרונים בשאלות "כשרות". במאמרים האלה הוכיח, כי גדולי הפוסקים כגון הרי"ף, הרמב"ם, הרא''ש, הקלו יותר מאשר אחרוני הפוסקים.
בעקב המאמרים האלה התעורר פולמוס, והרבה רבנים יצאו חזצץ נגדו. אך נענו על ידו בקול ענות גבורה.
הוציא קונטרס בשם "טעם זקנים", המכיל מכתבים של הרבנים: שמואל מוהליבר, חיים חזקיהו מדיני (חח"ם, עזריאל הילדסהיימר, א. מ. לפידות וד"ר דוד צבי הופמן מברלין.
כעבור זמן-מה הוציא ספר שלישי, שבו באה הסברה והארה למקומות קשים בתלמוד בשם "אור נגה על שמי התלמוד".
ספריו אלה הפנו אליו תשומת לב החוקרים, והוא והוזמן לפטרבורג ע"י הברון דוד גינצבורג והפרופ' דניאל חבולסון, כדי להוציא לאור את הכתב-יד של הירושלמי, שנמצא באוצר גנזיו של הברון, עם פירוש מדעי, לכבוד יובלו של הבולסון. מהצעה זו לא יצא כלום, אך לעומת זאת נכנס בראשו ורובו לעבודת מחקר היסטרית, ותוצאות העבודה היו כמה מאמרים חשובים על התלמוד, על "ר' יעקב עמדין ותכניתו" ו"שלחן ערוך" ועוד. המאמרים. האלה נתפרסמו ב"השלח" של אחד העם, וע"י כך הועמד בכותל המזרח של סופרי הדור.
לפי הצעתו של הפרופ' חבולסון נתקבל לאוניברסיטה הפטרבורגית כ"שומע חפשי", ובמשך שלש שנים שמע משפט וחקירת המזרח מפי פרופיסורים מומחים לאותם המקצועות.
כעבור זמן קצר יצא לאור ספרו "לקורות היהודים ברוסיה, פולין וליטא" במאות הט"ז והי''ז לפי "שאלות ותשובות". בעד ספרו זה זכה לפרס הגון על שם צייטלין (תרנ"ט).
באותה השנה זכה לפרס שני של חברת "מפיצי השכלה" ברוסיה בעד מחקרו "הצדוקים והפרושים", שנכלל בספרו הגדול המופיע בעזרת ועד היובל בהוצ' נ. טברסקי.
בשנת 1903 עזב את המחקר ושב פניו אל העתונות. בעזרת הקשרים שהיו לו הצליח לקבל רשיון להוצאת "הזמן", פעמיים בשבוע בהוספות של 4 מאספים לשנה, ואחרי שהעתון הועבר לוילנה נהפך לעתון יומי.
ברבעון "הזמן" פרסם את "משא נמירוב" ("בעיר ההריגה") של ח. נ. ביאליק, אף שהיה קשה לפרסמו מסבות צנזוריות.
היה מן העתונאים הזריזים ביותר ופרסם ב"הזמן" את הצעת הקונסטיטוציה הרוסית ואח"כ את הכרוז הויבורגי - כרוז המרד - יותר מוקדם אפילו מהעתונות הרוסית הגדולה.
היה כל השנים מהלוחמים האמיצים בצאריזם הרוסי ובמלחמה לשווי זכויות היהודים.
כל מזגו הסוער הובלט במאמריו וברשימותיו שהיה מפרסם יום-יום בעתונו. משום כך נדון לשנה מאסר בעד פרסום הכרוז הויבורגי. "הזמן" נסגר בגלל חשד להסתה למרד, ואז הוציא במקומו את "הד הזמן", וכש"הד הזמן" נסגר - הוציא מחדש את