סוריה בעבר הירדן; אך תוך כדי הטפול בהוצאת הקושאנים יצאה גזרה מלפני הממשלה העותומנית. האוסרת העברת קרקעות לידי יהודים. כדי להציל את הקרקעות שנקנו נסע לפאריס ובא בדברים עם הברון רוטשילד ז"ל, אשר לקח את הקניה על עצמו. ואמנם נמצא כל השטח הזה בידי חברת פיק"א עד היום.
במשך שנת שהותו בארץ עבד ביבוש בצות חדרה.
בוינה נכנס תיכף לבואו לאגודת הסטודנטים המפורסמת "קדימה", שעמדה על הבסיס הלאומי הציוני. כידוע, היתה אגודה זו הראשונה שקבלה את תורה הרצל ונהיתה ע"י כך למשענתו העיקרית של יוצר הציונות.
בשנת 1896, שנה וחצי לפני הקונגרס הציוני הראשון, היה כבר בחוגו המצומצם של הרצל, שבו נמצאו גם קוקס, שנירר, קרמנצקי, קלנר ועוד, שהתרכזו מסביבו.
בקונגרס הציוני הראשון השתתף כציר, עבד בעתונו של הרצל "די וועלט". הגה בשעתו ודרש עזרה כספית מאת ההסתדרות הציונית להגשמת תכניתו זו, לבנות בית חרושת לתעשית לבנים כדוגמת "סיליקט", שבנה אותו כעבור עשרים וכמה שנים בתל-אביב.
בשנת 1898 צירף אותו הרצל למשלחתו שיצאה לארץ ישראל לשם פגישה עם וילהלם קיסר מלך גרמניה. בראיון ההיסטורי שנתקיים בשני לנובמבר 1898 בירושלים, הכניס הרצל בשיחה עם הקיסר גם את זיידנר, שהרצה כמהנדס על האפשרויות הטכניות הגדולות בארץ-ישראל. ברור כי למשלחת זו צורף מכיון שהכיר יפה את הארץ עוד מבקורו בה בש' 1891 כנ"ל. אגב, חלם כל השנים, עוד לפני רוטנברג, על ניצול מימי הירדן בשביל כח חשמלי. על כך סיפר הרצל בספרו האוטופי "אלטניילנד" בפרוטרוט.
אחרי מות הרצל נתחבר לחוגי האופוזיציה המדינית, שבראשה עמדו ולפסון, נורדוי והאחים מרמורק.
אחרי גמר מלחמת העולם הראשונה נוצרה, תודות להשתדלויותיו ותעמולתו, חברת ה"סיליקט" עם קרמנצקי ובוריס גולדברג בראש, והקים את אותו בית חרושת שעליו חלם בראשית הציונות ודרש את התגשמותו עוד בימי הרצל, כפי שמסופר ביומניו.
השתייך לאותם הציונים שגשרו תמיד את הגשר בין ציוני המערב והמזרח. הצליח לאחד במפעל בנין הסיליקט את קרימניצקי המערבי ואת בוריס גולדברג הרוסי.
פרסם ספר בגרמנית בשם: "הטכניקה של הזרם החזק". הדפיס הרבה מאמרים מקצועיים, וגם פרקי זכרונות מענינים על ראשית הציונות ותקופת הרצל.
נפטר כ' סיון תש"ב (4.6.1942) ונקבר בתלאביב, בבית הקברות הישן.
מאיר סיקו (סמילנסקי)
בן שמעיהו, - נולד בט' אדר תרל"ו (1876) בכפר טלפינו שבפלך קיוב. - אחיו של משה סמילנסקי.
חונך ב"חדר" ואח"כ למד בבית מפי מורים גמרא, תנ"ך, דקדוק, ספרות עברית ולמורדים כלליים. אהב לקרוא הרבה בספרות העברית והרוסית של הימים ההם. כבר בילדותו ניסה את כחו בשיר ובפרוזה בעברית. היה מתאר בנסיונותיו הספרותיים הראשונים את מראות הטבע של הכפר האוקראיני. בהשפעת אחיו (משה סמילנסקי) עלה לארץ באייר תרנ"א ונכנס ללמוד בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל", שבראשו עמד אז ניגו. הלמודים בביה"ס הזה היו בצרפתית, וזה לא מצא חן בעיניו, וכעבור ימים מספר עזב את ביה"ס הנ"ל במפח נפש, חזר לראל"צ, והתחיל לעבוד כפועל יומי בכרמים וגפנים.
כעבור זמן-מה החליטו צעירי משפחת סמילנסקי להתנחל על האדמה בחדרה, ומאיר, שהיה הצעיר שבצעירים מהמשפחה הנ"ל, היה משואבי מים מן הבאר היחידה שליד החאן. ולפרקים היה עוזר בכביסת הלבנים וגם ממלא תפקיד שומר לילה במשק הקטן.
בקיץ תרנ"ב הוכרח, לפי צו ההורים, לשוב לרוסיה, ועם שובו התגורר בבית אביו, שהיה סוחר תבואות והתחיל להתמסר מחדש ללמודים. שקידתו הרבה החלישה את מאור עיניו, והרופאים ציוו עליו במפגיע להפסיק את למודיו. בלב כבד נפרד מלמודיו וזמן-מה אח"כ ניסה ללמוד מוסיקה, ורכש לו ידיעה הגונה בשטח זה.
באותו פרק הזמן נשא אשה ונולדו לו בן ובת. הבת לא האריכה ימים, ונשאר לו בן יחידי. כדי להתפרנס נכנס לעבוד בעסק אביו והצליח במסחרו.
בשנת תרס"ג נתפרסמו ב"הצפירה" רשימותיו הראשונות : "שלא מן היושר", "פנים לכאן ולכאן" וכו', וב"לוח אחיאסף" לתרס"ד פרסם ציור בשם "מן הנשים הצדקניות". גם סוקולוב וגם קלוזנר עודדוהו בכתיבה וניבאו לו גדולות, וגם ביאליק הילל מאד את רשימותיו אלו, והזמין אותו להשתתף