לציונות. נשא לאשה את בתו של החובב-ציון הידוע ר' יהודה-זאב נופך ממינסק, אחותו של הד"ר יצחק נופך , שופט-השלום הממשלתי הראשון בתל-אביב. פעל למען הפצת הלשון והספרות העברית בין חניכי הישיבות והקים מהם פעילים רבים למען התרבות העברית. במלחמת העברים והאידישאים ברוסיה בשנות 1910- 1894 נתגלה כלוחם תקיף ואמיץ למען התרבות העברית. היה מראשוני הפעילים למען חינוך עברי מסורתי מותאם בצורתו לדרישות הזמן, יסד "חדרים מתוקנים" ובתי ספר עבריים ברוסיה. היה מנהל בית-ספר "עברית בעברית" במינסק ואח"כ באסטראחאן ושם היה גם "רב מטעם" משנת 1906 ועד מהפכת שנת 1917. השתתף בפעולה הציונית בכל מקומות מושבו. היה אחד ממזכירי הועידה הציונית הגדולה במינסק ב-1902, עסק בתעמולה ציונית ברוסיה הפנימית ובחבל הוולגה והשתתף כציר אסטראחאן בועידה הציונית הכל-רוסית בפטרוגראד ב-1917. כתב מאמרים ורשימות ב"המליץ" ובעתונות היהודית והציונית ברוסית. בשנות 20- 1919 היה מנהל המחלקה לתרבות במינסק ומנהל הקורסים הפדגוגיים מטעם המחלקה.
ב-1912 ביקר בארץ לרגל ההזמנה שקיבל מהגמנסיה "הרצליה" להורות בה תלמוד, אך בגלל מניעות שונות נתבטל הענין והוא חזר לרוסיה. ב-1920 הצליח לצאת מרוסיה, עלה ארצה ונתמנה למנהל ביה"ס לבנים ולבנות של "המזרחי" בחברון עד שנת 1925. שם היה כתבו של העתון "הארץ" וציד לאספת הנבחרים מטעם יהודי העיר. ב-1925 נתמנה מנהל ראשון בבית-הספר העירוני לבנות "תלפיות" בפיקוח "המזרחי" בתל-אביב.
חיבר מונוגרפיה על חברון בשם "עיר האבות". נפטר בתל-אביב, ונקבר בבית העלמין הישן, ט"ז אייר תרפ"ז.
צאצאיו: ד"ר עוזיאל, רבקה (פרופ, לפיסול וציור באקדמיה במוסקבה), עמינדב (פרופ' לכלכלה בלנינגראד), יואל-דוד (פרופ. למתמטיקה), צפורה אשת ישראל פייס, עדינה אשת יואל הלבה, עמנואל ואסתר .
מיכאל הלפרין
בן אליהו זלמן , נולד בוילנה לאביו מאשתו השניה, בתו של הגאון המפורסם הרב ר' ליבוש מלבי"ם בשנת תר"כ (1860) . אביו היה עשיר מופלג בעל נכסים, אחוזות ובתים בוילנה וביתר ערי ליטא.
חנוכו היה מסורתי. כשגדל היה כבר חדור רעיונות סוציאליים ולאומיים, וניסה לתקן את פירצת הזנות שפשתה בערי ישראל. לתכלית זאת היה עוסק בפדיון בנות ישראל הפרוצות מבתי בושת והשתדל להחזירן למוטב ע"י שהשיא אותן. אח"כ יסד בסמולנסק מכספי ירושתו בית ספר למלאכה, ובוילנה יסד בכספו בית-חרושת קואופרטיבי לסריגת גרבים והעביד בר את הפועלות העניות שעבדו בתנאים קשים בבתי החרושת הפרטיים.
אחדי פרעות 1880 התמסר כולו להבת ציון. בשנת תרמ"ד הגיע לוילנה יהודי ירושלמי אחד, מרדכי שטיינרד שמו, והביא עמו מא"י כלים מעצי זית. הוא סיפר, כי מהמלאכה הזו אפשר להתפרנס בכבוד לו רק היו ממציאים לעובדים בעבודה זו סכום מסויים להכנת עצי זית יבשים לפני בוא החורף. הלפרין, שהיה באותו מעמד, הלך לאחד מראשי חו"צ בוילנה ל. ליבנדה - ורצה למסור לו 500 רובל לשם השקעה בעסק זה. ליבנדה סירב לקבל ממנו את הסכום הזה, מכיון שלא רצה שהלפרין יבזבז את כספו בנסיונות מפוקפקים.
בשנת 1885, אחרי ועידת קטוביץ, החליט לעלות ארצה. לפני צאתו לא"י נכנס לבית הכנסת. הגדול בזמן התפלה, פתח את ארון הקודש וביללה ודמעות קבל לפני קונו על הצרות והימורים שהביא על עם ישראל. לבסוף תפס ספר תורה ונדר להקדיש את כל הונו לטובת א"י וסיים, בשבועה: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
נשא את שרה לבית קלמנוביץ (דודה קלנבאך היה יד ימינו של גאנדי בימי התקוממות ההודים באפריקה ודודה שני היה עו"ד ידוע במשפט פוטיומקין).
בהגיעו לא"י השתתף בגאולת אדמת יסוד המעלה, קנה את אדמת נס ציונה ליסדה כמושב פועלים,