פו בו ח. מ. מיכלין, ישראל צרבינסקי ושלום עליכם. הדפיס שתי חוברות "צרוד המור" (תרנ"ג), ספורים, וחוברת "אמרי בינה" (תרס"א) פתגמים.
משך שנים היה סופר בבית חנוך העורים בראשות הרא"מ לונץ ונ. נאטאנזאן ; בבית היתומים של עדת הספרדים תחת ראשות הרבנים ב"צ הי עוזיאל, יוסף לוי ועוד. היה נוכח בהקונגרס הציוני התשיעי בהאמבורג בתור סופר עתון "החרות" בירושלים.
נדפסו ממנו מכתבים רבים ב"הצפירה", ב"המליץ", ב"המגיד", ב"מחזיקי הדת" ובעתונים האידיים באמריקה. בשנת 1912 בא לאמריקה ונתקבל במערכת ה"ווארהייט" שנערך ע"י לואיס מילער. ועד היום הוא משתתף במכתביו בהעתונים האידיים ובמאמרים חשובים בה"אמריקנר". בשנת תרצ"ה נגש לערוך "אנציקלופדיה לתולדות הרבנים", ומאות רבות תולדות מגדולי רבני וגאוני זמננו נאספו על ידו, ונוסד ועד מקומי מגדולי הרבנים והחכמים בניו-יורק שהבטיחו את הוצאות ההדפסה. אך על ידי מלחמת העולם השניה נפסקה העבודה.
חבר: א) לאגודת בני ארץ ישראל, ב) להסתדרות בני ארץ ישראל, ג) להסתדרות המזרחי, ד) לועד החנוך הדתי של המזרחי, ה) מזכיר שלא על מנת לקבל פרס לסניף המזרחי "בית יוסף".
ישראל הלוי טלר
בן יהודה , נולד בי"ב כסלו תקצ"ו (3.12.1835) בעיירה זלוצ'ב (גליציה). חנוכו היה מסורתי, אך הוריו, אם כי הין חסידים נלהבים, לא מנעו ממנו את למודי התנ"ך והדקדוק, שפת המדינה ומדעים. כשהתבגר ונשא אשה נעשה למורה, ובמשך שנים רבות שמש מורה לעברית לנערי בני ישראל בגלץ. נהיה לאחד העסקנים של "חובבי ציון". בשנת תרנ"ז עלה לא"י. עמד לעלות לארץ עם מיסדי זכרון יעקב. אך חובבי ציון שברומניה עכבו בעדו מלעזוב אותם, בטענם כי בלעדו תיהרס אגודת "חובבי ציון".
בהגיעו לארץ נתקבל למורה ברחובות, ומאז ועד יומו האחרון עמד על המשמר של הרבצת תורה ברבים, ואת כל ימיו האחרונים הקדיש לתורה ול"שפה היפה, השרידה, היחידה" לפי שהתבטא באחד משיריו.
בשנת תרס"א, בימי המשבר בישוב כשגמל בלב הדור הצעיר הצורך להתארגן ב"אגודת צעירים", שתשפיע מרוחה על החיים בארץ, ושתעורר לבבות נרדמים, היה בדעה אחת עם הצעירים הללו. באסיפה הראשונה של אגודה זו ישב בראש, ונטל חלק בכל הישיבות והוכוחים.
היה מופלג בדקדוק הלשון, ולמחקריו במקצוע זה יש בלי ספק ערך גדול אפילו כיום. היה אחד הראשונים, שהעיר על שפור המבטא העברי בדבור העברי ועל חדוש הדקדוק, ותיקון הניקוד. את תמצית חקירותיו אלו הניח ביסוד ספרו "תורת הלשון", שיצא לאור בירושלים בתרע"ד. ספר דקדוק זה הוא אחד הטובים במקצוע - זה, ומעטים כמוהו לפשטות ולקלות בהסברת הכללים בנקוד ובשמוש הלשון.
כתב גם הרבה מאמרים ושירים. רבים מהם האו אור בעתונים שונים ובמוספים מיוחדים. ראוים לציון ספרי שיריו: "הגיון לב", הכוללים שירי השכל ושירי ציון. שני הספרים האלה הופיעו בתרס"ג.
במאמריו הבלשניים הטיף בלי הרף ל"מבט חפשי בדקדוק", והוא דרש לבטל את דיני בג"ד כפ"ת, והוכיח בראיות חותכות את כל חוסר הטבעיות שברפויות אחרי אותיות אה"וי. ואפילו "הדגש חזק" לא ישר בעיניו, כי גם בו מצא חומדות יתרות, המכבידות על הלשון, על הנקוד ועל הדבור.
את סמל חייו ראה בבנו הצעיר יהודה, שגם הוא היה מורה ברחובות, ונקטף בדמי ימיו בהיותו בן 24 בקהיר. לזכרו הוציא ספר "בן-אוני" (תרע"ד). האסון הזה דיכא את רוחו של הישיש. נפטר ברחובות בט"ז כסלו תרפ"ב.
בתו צלה היתה אשתו הראשונה של הסופר משה סמילנסקי.
בתו חנה אשת שמואל פרימן.