במורד אל הירקון (בקרבת בית-החולים "אסותא" כיום). אחרי הקניה חזר זמנית לרוסיה ושלח את חתנו נתנ אל קובלנץ לבוא ארצה, לחרוש את האדמה ולזרוע תבואות. לאחר חדשים מעטים בא ארצה גם הוא בתר''ן עם בתו אסנת אשת נתנאל קובלנץ וארבעת ילדיה, הקים על אדמתו בנין לדירה, רכש פרות ובהמות-עבודה והתמסר לעבודת המשק. הקדחת החלה להציק לו וגם לבתו ולילדיה ושלשה מהם מתו בשנה הראשונה.
הרופא יעץ לו לצאת מהארץ לשנים אחדות כדי להבריא מהקרחת. אז החכיר את המשק לאהרן רבינו ביץ מסמורגון (חותנו של יצחק כהן, מורה ותיק ברחובות), ובתו ובעלה עברו ליפו. הקדחת פגעה גם במשפחת רבינוביץ, שאשתו ובנו מתו בה כעבור שנה לצאתם אל המשק. אז שלח להודיע למלך שיבוא ויקבל ממנו חזרה את המשק. מלך חזר וניהל את משקו בתנאים קשים ושמר מצות שמיטה כהלכתה, ותוך עבודתו הקשה היה קובע עתים לתורה, ובשנים שלפני השמיטה היה עובד את אדמתו בעצם ידיו ומצפה ליבול-ברכה כפול, כמו שמובטח בתורה.
בתרנ"ו עלה ארצה בנו יעקב (שבתרנ"ט נשא לאשה את סלובה בת העסקן יצחק אייזיק בן-טובים ) ובעזרת בנו זה נטע פרדס על אדמתו והבן ניהל את הפרדס ובסוף מסר אף את הבעלות על הפרדס לבנו בתנאי שישאר בארץ.
לעת זקנה פרש מעבודות המשק ושקד על לימוד התורה.
נפטר בירושלים, ג' ניסן תרפ"ו.
עמנואל (מנחם) זקס
נולד במאטרסדורף (אחת מ"שבע הקהליות" העתיקות והמפורסמות במערב-הונגריה, ואח"כ בבורגנלנד של אוסטריה), ג' אדר תרמ"ח (15.2.1888), לאביו ר' משה יהודה . קיבל חינוך מסורתי וכללי ורכש ידיעה בשבע שפות.
בתרע"א עלה ארצה ויזם את יסוד המשרד לתיירות "זקס את אלישר" ביפו. הפיץ וביסס את הרעיון בדבר ערכה הכלכלי של התיירות בשביל הארץ ועוד לפני מלחמת-העולם הראשונה הביא ארצה תיירים יהודים ואחרים, ארגן את מסע התיור מאוניברסיטת וינה ובתרע''ד את השיירה מטעם המשרד הארצישראלי.
נשא לאשה את צפורה בת אלכסנדר הלוי אפשטין .
במלחמת-העולם הראשונה שירת כקצין אוסטרי בצבא האוסטרי בארץ.
אחרי המלחמה יסד, בהשתתפות בנק אפ"ק וחברת "מעבירים", חברה לקידום התיירות ולשרות נסיעות בשם "פלסטיין אכספרס" (אכספרס ארצישראלי). פתח את המשרד הראשי בבנין בנק "קרדיט ליאונה" בירושלים ואח"כ סניפים ביפו ובחיפה. (בין פקידי החברה היו: טטנבוים (כיום במזכירות הראשית של הממשלה), יצחק כץ (כיום מזכיר לשכת המסחר בתלאביב), ד"ר הנרי גלילי, וילי גולדשמידט ועוד).
בתר"פ הוציא, בשותפות עם בנימין הרץ מברלין, את המדריך הארצישראלי של ישעיהו פרס בעברית ובגרמנית. הוצאת הספר ומעילתו של אחד הפקידים הראשיים בכספי החברה ובמחסני העצים שלה גרמו לחברה הפסד גדול (כ-8000 לא"י) ובאספה הכללית של החברה בתרפ"ב הטיל מר הופיין את האחריות לפעולות הנ"ל עליו כמנהל אחראי. אז התפטר מהנהלת החברה (אפ"ב שינה אח"כ את שמה ל"לויד ארצישראלי ומצרי", ובשנים האחרונות עברה לידי בעלי הון פרטיים ונקראת בשם "פל") ויצא לאמריקה. לאחר שנים אחדות חזר ארצה והכניס ענף חדש בשרות התיירות: כרטיסים בין לאומיים לרכבות שבארצות אירופה. בשנים האחרונות היה המנהל הכללי של חברת הביטוח האיטלקית CIT() בארץ ושל כמה עסקי מסחר אחרים.
במלחמת-העולם השנית היה פקיד ראשי במשרד הממונה על רכוש האויב, ובתור אפוטרופוס-כבוד של חברת "צור שלום" (חברה של יהודי טרנסילבניה להתנחלות במפרץ חיפה) עשה רבות וגדולות להגנה על עניני החברים שבחוץ-לארץ.
עזר לרבים לעלות ארצה ולסידורם כאן בעצה ובהדרכה, ואף בהלואות גמילות-חסד ובערבויות. ביחוד עזר לעולי הונגריה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה הקודמת, שהיו מהנחשלים ביותר בהסתגלות לתנאים בארץ.
היה מראשוני הבונים בשכונת קרית משה (מונטיפיורי הישנה) ותמך ביד נדיבה במוסדות חסד ועזרה ובמפעלי צבור.
נפטר בירושלים, כ"ג תשרי תש"ו (30.9.45). אחרי מותו הופיע לזכרו ב"ניו-פלסטיין" הניו-יורקי מאמר בכותרת "ארץ-ישראל - סגנון ישן" מאת ארנסט מאסס, ובו הוא מכונה בשם "כץ", אך מהתוכן ניכר למכיריו כי הוא זה.
צאצאיו: לאה אשת ד"ר צפלר, מרים, אלכסנדר ומשה יהודה.