אשר לוי ספיר
נולד בפתח-תקוה, ד' שבט תרנ"ב (1892), לאביו אליהו (עסקן ישובי וחוקר ארץ-ישראל, נכדו של החוקר-הנוסע ר' יעקב ספיר בעל הספר "אבן ספיר") ולאמו מינה בת ר' בן-ציון שאטיל (מ"קבוצת הביאליסטוקאים" שחידשו את הישוב בפתח-תקוה בתרמ"ג). (אחיו, יוסף ספיר , הוא ראש עירית פתח-תקוה).
למד בבית-ספר "כל ישראל חברים" ביפו, בביה"ס למל בירושלים, מפי מורים פרטיים בבית הוריו ואח"כ בבית-הספר החקלאי מקוה-ישראל.
משגמר את לימודיו במקוה ישראל ניהל את משק המשפחה והפרדס בפתח-תקוה. היה חבר פעיל ב"מכבי" ובועד הספריה הצבורית "אליהו ספיר" על שם אביו, וכן השתתף בכל פעולות התרבות של הנוער המקומי ובהגנת המושבה ושמירתה. עזר לאברהם שפירא בחיפוש עקבות שודדים ומתנפלים על המושבות, ובכלל זה בפעולה למען תפיסת הרוצח שהרג את השומר סחרוב בכרמי ראשון לציון.
נשא לאשה את שרה בת בנימין יהלום (נכדת הרב אריה ליב פרומקין , בעל הספרים "תולדות חכמי ירושלים", חלוץ הישוב על אדמת פתח-תקוה, בעת שמיסדי המושבה נמלטו מאימת הקדחת והקימו את מושבם בכפר יהודיה).
בימי מלחמת-העולם הראשונה השתתף בכל עניני הנהגת הצבור במושבה נוכח התלאות והפגעים הרבים. עמד בקשר מתמיד עם פקידי השלטון הטורקי בזמן הגירוש הכללי מיפו ות"א, עזר בהעברת הגולים לפתח-תקוה ובסידורם, השתדל בפני אנשי השלטון שלא יגרשום הלאה וכשלא הצליחה השתדלות זו עזר בהעברתם לאזורים צפוניים יותר בהתאם לפקודה.
היה עוזרו של האגרונום הגרמני שנשלח מטעם המצביא ג'מאל פחה להכין מטעים באדמת הבצה, אך פעולה זו לא הגיעה לידי ביצוע כי בינתיים התקדם הצבא הבריטי והדף את הטורקים.
כשנאסר מוכתר המושבה אברהם שפירא בתרע"ז באופן פתאומי, מבלי להשאיר לו שהות להצטייד בחפצים ובמזון ונלקח לרמלה, ואח"כ נודע שהוא עומד להשלח ברכבת-אסירים לדמשק, הסתכן ספיר למרות המשמרות של הצבא הטורקי ודהר בחצי הלילה ברכיבה לתחנת הרכבת של רמלה והביא לו את הצרכים ההכרחיים לדרך.
בקיץ תרע"ח הוגלה יחד עם יתר תושבי פתח-תקוה לתל-אביב בפקודת הצבא האנגלי, בעקב מלשינות אוילית שלפיה מאותתים היהודים לצבא הטורקי שמעבר לירקון. בגלותו זו חלה ונפל למשכב.
נפטר בתל-אביב, כ"ב אלול תרע"ח, ונקבר בביתהעלמין הישן.
יצחק ליפקין (פעלז)
נולד בפינסק, רוסיה הלבנה, בשנת תקצ"ד (1834), לאביו ר' יוסף משה פעלז , מחסידיו המקורבים של ר' אהרן מקארלין. למד בחדרים ובבית-המדרש. כשהחליטו הוריו לעלות ארצה ואביו נסע אתו לברכת פרידה אל הרבי מקארלין שאל אותו הרבי, מה יעשה בארץ-ישראל ? - השיב הנער, שיתכסה בחול עד צוארו ויעסוק בתורה, והרבי ברך אותו, שיתעשר בארץ-ישראל ויזכה לראות דור רביעי, - וכן היה.
בשנת תר"ז יצאו לדרך, ובינתים פרצו מהפכות ומלחמות בכמה ארצות באירופה ובבלקן, ורק בקושי ובסכנת נפשות הצליחו להגיע באניה עד בירות, ומשם ברכיבה על גבי פרדות כשבועים, בהפסקות, עד שהגיעו דרך צפת לטבריה ושם התישבו.
כשנפטר אביו לאחר שנתים עלה ירושלימה, למד בישיבה והצטיין בשקידתו ובידיעותיו. נשא לאשה את איטה טויבה , בת ר' משה בן שמעון שמרלינג , מראשוני הישוב האשכנזי החב"די בחברון (נפטרה בירושלים, ט"ז אייר תרנ"ט). ואם כי הובטחו לו מזונות על שלחן חותנו לשלש שנים, לא רצה לאכול "לחם חסד", ומיד אחרי החתונה החל לעסוק במסחר בכספי הנדוניה שקיבל (400 גרוש טורקי, סכום חשוב בימים ההם). השכיל לקיים יחסים טובים עם הערבים תושבי חברון והסביבה ועם נכבדיהם, וכך יכול להחזיק מעמד בתור סוחר