משנפטר אביו בתרנ"ט נתמנה לראב"ד בחברון ואחרי פטירתו של הגאון רבי חיים חזקיה מדיני, מחבר "שדי חמד" (כ"ה כסלו תרס''ה) נבחר במקומו ל"חכם באשי" (רב ראשי), ובכהונתו זו שירת עד יומו האחרון.
גם בתקופת כהונתו הרמה המשיך בדרכי הענוה שירש מאביו, והיה מחבב ומקרב כל אדם, בלי הפליה בין קטן וגדול, בין עשיר לרש, וגם לערבים תושבי העיר היה עוזר בעצה ובהדרכה ואף בסיוע ממש, וענותנותו האצילית רכשה לו חיבה והוקרה בכל חוגי התושבים.
בעת המחלוקת הגדולה והממושכת בעדה הספרדית בירושלים בדבר ירושת כסאו של הראשון-לציון רבי יעקב שאול אלישר (ה"ישא ברכה"), כשאלברט ענתבי תמך במועמדותו של הרב יעקב מאיר ואחרים בהרב חיים , בנו של הראשל"צ המנוח, נקרא הוא לעמוד זמנית בראש ההנהגה הרוחנית של העדה עד לגמר הסכסוך. כמה מנכבדי העדה הציעו לו את עזרתם להשארתו בקביעות במשרה הרמה, אך הוא סירב.
הודות לכבוד הגדול שרחשו לו גדולי הערבים היו דבריו נשמעים גם במפקדת הצבא בבאר-שבע במלחמתהעולם הראשונה, ופעמים אחדות נסע שמה והצליח בהשתדלותו להמתיק פסקי-דין חמורים של המשפט הצבאי על חיילים יהודים. בחברון פעל אז רבות לטובת החיילים היהודים שעברו בעיר בדרכם אל החזית.
אחרי הכיבוש הבריטי פרץ בחברון ריב בין שתי משפחות ערביות גדולות ונכבדות בעיר ונפלו הרוגים משני הצדדים. כל הערבים תושבי חברון נתפלגו אז לשני מחנות אויבים, העומדים זה מול זה בחזית של "גאולת הדם", מוכנים להמשיך במעשי ההרג עד אין קץ. ובל מאמצי גדולי הערבים להשלים בין הצדדים על-ידי מתן כופר נפש עלו בתוהו. בסוף הסכימו למסור את בירור הסכסוך להרב מני. ימים אחדים עסק בבירור הענין ועלה בידו להשלים ביניהם בתנאים מתאימים למסורת הערבית, המחייבת את "גאולת הדם", אך גם משאירה פתח לשלום בתווכו של איש נבון ומכובד, על כל הצדדים.
פרסם חידושי תורה ב"המאסף" (שנה א', סי' כ"ד ול"א) ושם צוין בתואר: ראש ישיבת "מעשה נסים" בחברון.
בשנת תרס"ב הוציא לאור את הספר "שיח יצחק'' של אביו אליהו זצ"ל.
נפטר בחברון, י"ט אלול תרפ"ד.
צאצאיו: אהרן משה, עו"ד : יוסף , מורה לערבית: דוד , בעל בית-מרקחת; ד"ר ברוך , רופא בקאהיר : רבקה, אשת חיים אשריקי (מורה לערבית בגימנסיה הרצליה בת"א) ; מזל , אשת רבנו מאיר פרנקו; שמחה, אשת רפאל חסון; רוזה, אשת אברהם לוי.
ד"ר זאב (וילהלם) הרצברג
נולד בעיר שטטין (אז בפרוסיה המערבית, גרמניה, וכיום שצ'וצ'ין, מחלק שנספח לפולין), בשנת תקפ"ז (30.111827), לאביו ראובן , במשפחה מתבוללת. קיבל חינוך יהודי מינימלי וחינוך גרמני כללי. גמר ביתספר תיכוני, למד באוניברסיטאות בגרמניה ובצרפת, השתלם בשפה ובספרות האנגלית, הוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה ונתקבל לשנת נסיון כמורה בגימנסיה שבעיר הולדתו, אך למרות המלצתו הטובה של המנהל סירב מיניסטר-החינוך הפרוסי לאשרו במשרה קבועה. בגלל היותו יהודי. היתה לו אפשרות לסלק את המכשול הזה על ידי המרת הדת, כמו שעשה אחד מאחיו, אך מתוך קריאה רבה בספרות ישראל בלועזית ובתרגומים, הכיר את היהדות ודבק בה, ולכן המשיך לשאת בגאון את יהדותו והיה זמן-מה מורה פרטי בבית אחד מעשירי האמבורג וסופר בעתונים יחשובים ושנים אחדות ישב בבית אחיו הסוחרים בברלין, בפטרבורג ובלונדון.
את מרידתו בעולם הנוצרי המתחסד הביע בספרו "כתבי-משפחה עבריים - מכתביו של מיסיונר" (בגרמנית), שפרסם בהאמבורג ב-1868 תחת השם הבדוי "גוסטאב מייניהארדט", בו מתח בקורת הרסינית על היסודות הרעועים של הנצרות ושל החברה הנוצרית. והוכיח את עליונותה המוסרית של היהדות. הספר עשה רושם אדיר על חכמי ישראל המסורים לעמם. פרץ סמולנסקין ב"השחר" (חוברת ג', תרל"ג) גמר עליו את ההלל ואף תרגם חלקים ממנו לעברית בירחונו הנ"ל. העלמה המשכילה השוייצארית נאהידה רמי , שהתגיירה ונקראה בשם רות ונישאה לפרוסור לצרוס, הושפעה אף היא מספר זה והחליטה מכתבים עם מחברו.
בהשתדלות הפרופ' צבי גרץ , שהוקיר אותו ואת ספרו, נתמנה בתרל"ז למנהל מקור, ישראל ועלה ארצה. אך לא הצליח להתבסס במשרה זו ובאחד הלילות בשנת תרל"ט עזב את המקום ברכיבה על גמל ועלה להשתקע בירושלים. כאן התקרב למשכילים העומדים על בסים המסורת, וביניהם הרי"מ פינס, למד את השפה העברית ולשם תרגילים תרגם בעזרת פינס את "אהבת ציון" של אברהם מאפו לגרמנית .