דוד מאיר גוטמן
נולד במערב-הונגריה, בשנת תקפ"ז (1827), לאביו ר' טוביה . למד ב"חדר" ובישיבה והתמחה במסחר אצל אביו. במלחמת-השחרור ההונגרית ב-1848 נענה לקריאת הפטריוטים והתנדב לצבא. (מספרים עליו, שבתקופת שרותו עבד פעם בנשיאת מטען רובים עם שאר חיילי הפלוגה וכשהגיעו צמאים לנחל גחנו עליו לשתות, והוא, בטרם יגיע פיו אל המים נזכר בי יום-כיפור היום וכבש את צמאונו). נשא אשה והתישב בעיר-המחוז זאלהאגארסאג בדרום-מערב הונגריה, עסק במסחר והצליח והיה מכובד על כל תושבי העיר בגלל אומץ-לבו ונדיבותו. היה מוהל מומחה שלא על מנת לקבל פרס ותמך ביד נדיבה בלומדי תורה ובנצרכים וכן תמך בישוב ארץישראל.
כשנתכנס הקונגרס של יהודי הונגריה בשנת תרכ"ח להקים ארגון ארצי של הקהלות באישור הממשלה, שינהל את עניני הדת של היהודים, היה אחד הצירים מסיעת החרדים, ואחרי שהרוב היה בעד רפורמות והתכחשות ללאומיות הישראלית נפרדה סיעה זו ויסדה ארגון אורתודוכסי מיוחד. אולם קהלתו נטתה לרפורמה ולא היה בעיר מקום לקהלה חרדית נפרדת.
בשנת תרל"ו חיסל את עסקיו ועלה עם אשתו ירושלימה. השתתף בקנית קרקעות וביסוד שכונות מחוץ לחומת ירושלים, נבחר לועד שכונת "אבן ישראל" ותרם כספים למוסדות צבור, ותוך כך חיפש אנשים כלבבו ליסד מושבה חקלאית. נפגש עם ר' יואל משה סלומון, ר' יהושע שטאמפר (גם הם מילידי מערב-הונגריה) ואחרים ותיכנו תכנית בחשאי ליסד מושבה. אמנם הרב מהר"ם אוירבוך עוזרו של הרב הראשי רבי שמואל סלאנט , נתן את הסכמתו לתבניתם, אך ממוני הכולל התנגדו בחמת זעם לרעיון חדש זה, ולכן הוכרחו היוזמים להסתיר בתחילה את מעשיהם. אף-על-פי-כן לא נשארו הדברים בסוד, וכשיצאו פעם אחדים מירושלים, וגוטמן ביניהם, לסייר קרקע שהוצע למכירה בסביבת חברון, נודע הדבר בקרב הקנאים המתנגדים בעיר העתיקה ובעלי אגרוף חיכו להם ליד שער יפו "ללמדם דרך ארץ" כשישובו. שנים מהחבורה התגנבו העירה דרך שער ציון, אך הוא הלך ישר בדרך לשער יפו וכשהקנאים התנפלו עליו הניסט באקדוח שבידו...
השתתף בפעולות לרכישת האדמה הממשלתית ליסוד המושבה "פתח תקוה" בערבות יריחו, וכשהוכשלה הקניה שם השתתף אח"כ ברכישת האדמה וביסוד המושבה פתח תקוה שבמישור הירקון, ויצא עם אשתו בין הראשונים להתישב בה. השפיע על יתר החברים, שיביאו בהקדם את משפחותיהם אל המושבה, כדי שיהיה "מנין" קבוע לתפילה. עבד בניהול עניני המושבה, השתתף בהגנתה בנשק ביד מפני תוקפים ושוטים, ואף על ה"מאמורים" (פקידי הממשלה להערכת מס ה"מעשר" מהיבול) הפיל את פחדו בהופעתו האמיצה, ובהתחשב עם כבודו הגדול בעיני הקונסולים נרתעו מפניו והפסיקו את הנגישות שהחלו להציק בהן לאברי המושבה והסתפקו בסידור הוגן של ענין המס, כמו שהוכרחו לעשות במושבה הגרמנית שרונה.
כשנתחדש הישוב בפתח-תקוה אחרי שנעזבה, חזר גם הוא והתישב עם מחדשי הישוב בכפר יהודיה. השקיע כספים ברכישת קרקעות להרחיב את גבול הישוב, וכן סייע בכספו לניהול משפטים ותשלומי חובות המושבה, ולשם כך מכר את נכסיו בירושלים. עמד בקשרים עם מרכז חובבי ציון שבאודיסה למען השגת עזרה למושבה ואף נבחר לועד הפועל הארצישראלי של חובבי ציון. הלוה כספים לאברים בשעת דחקם ואח"כ לא הציק להם בתביעות ובמשפטים. כשהוסבר לו, שלאחר אריכות ימיו עלולה אדמתו לעבור בירושה לממשלה, כדין נחלת אדם שלא הניח אחריו יורשים יוצאי חלציו, העביר את רכושו הקרקעי על שם מיכאל ארלאנגר , העסקן הנדיב מפאריס, ממקורבי הבארון בנימין רוטשילד . את החובות המגיעים לו לא התאמץ לגבות, עד שנתדלדל לגמרי ובשנותיו האחרונות, בשבתו ביהודיה, הגיעו הוא ואשתו למחסור ממש, ולא פעם הוכרחו להסתפק למזונם בתאנים מהעצים שבכפר, אך את החובות שחב שילם עד הפרוטה האחרונה, ולשם כך מכר את ביתו לפקידות הבארון, ואח"כ עלה עם אשתו לירושלים.
אחרי מחלה קצרה בהיותו ביפו, נפטר ביום א' טבת תרנ"ד והובא לקבורה בירושלים.
הרב אברהם וואלפינזאהן
נולד בשקלוב, ליד מוהילוב, רוסיה, בשנת תקמ"ג (1783), לאביו ר' זאב (על כן כשיצאה פקודת המלכות ליהודים, שיבחרו להם שמות-משפחה, בחר לו את השם וואלפינזאהן, כלומר: בן-זאב). למד בישיבות והגיע לידיעה רבה בתורה, והיה מרצה שיעורי תלמוד והלכה בישיבה שבשקלוב, שהיתה עיר מלאה תלמידיחכמים גדולי תורה, מתלמידי הגר"א מוילנה.
הצטרף לתנועת "חזון ציון" שיסדו תלמידי הגר"א בשקלוב כדרישת רבם לשם שיבת ציון וסלילת דרך לגאולה השלמה על-ידי התעוררות היהודים לחזור לארצם. יתר ראשי הפעילים בתנועה זו היו; הגאון ר' ישראל משקלוב , בעל "תקלין חדתין" על מסכת