שקלים ו"פאת השלחן" בהלכות התלויות בארץ, ר' הלל ריבלין, ר' חיים, ר' מנדיל, ר' נטע ועוד.
באייר תקס"ט יצא עם אשתו הצעירה בתיה בריינה לעלות ארצה בשיירה הראשונה של אנשי "חזון ציון", שמנתה שבעים נפש, ואחרי שלשה-עשר חדשי טלטולים ביבשה ובאנית-מפרש בים הגיעו לעכו בראש חודש סיון תק"ע. השיירה עלתה להתישב בצפת, בה היה אז רובו של הישוב היהודי בארץ, ור' אברהם נסע תחילה להתפלל במקומות הקדושים בירושלים ובחברון. בירושלים מצא אז שש משפחות של אשכנזים ובמחזור שנמצא בידי ד"ר ישראל בן זאב (דור חמישי לצאצאיו) רשם בכתב ידו ליד ברכת "תקע בשופר" (בתפילת מנחה לערב יום-טוב): "בשנת תק"ע בחודש סיון התפללתי בפעם הראשונה ליד הכותל המערבי". אחרי מסעו בדרום הארץ, התישב גם הוא בצפת, ובן-דודו ר' ישראל משקלוב מינהו לדיין של עדת האשכנזים הפרושים. כאן חי לו בנחת,בדחקות חמרית כיתר העולים, אך בעשירות נפשית בלימוד תורה בשקידה בחבורת הישיבה, שהתנהלה על-ידי הגאון ר' ישראל, שבה חגגו אחת לשלש שנים את סיום הש"ס בשמחה גדולה. גידל את בנו זאב בישיבה זו והשיא את בתו טויבה פייגה לר' שניאור זלמן שני אורסון , תושב ירושלים. (בינתיים הלך וגדל הישוב האשכנזי גם בירושלים, כי חלק מעולי "חזון ציון" עברו מצפת לירושלים, וגם עולים חדשים, פרושים וחסידים, החלו לבוא שמה).
מרד הדרוזים בשנת תקצ"ד דלדל מאד את יהודי צפת, ובאשר לא הספיקה ההכנסה הרגילה של הכולל גם למחיה וגם לקימום ההריסות, שלח אותו ר' ישראל, נשיא עדת הפרושים בצפת, לארצות הגולה, לעורר את היהודים להגדיל את תמיכתם בישוב.
בהיותו במסעו בפרסבורג שבהונגריה הגיעתו שמה הידיעה מאת בנו ר' זאב על דבר הרעש שהחריב את צפת ביום כ"ד טבת תקצ"ז, בו נספה שליש הישוב שבעיר וביניהם גם אשתו ושני בניו, וגם חיבוריו בחידושי תורה אבדו בין ע"י המפולת. (ר' זאב היה באותו זמן אצל גיסו ואחותו בירושלים, וכך ניצל מהרעש והיה בין המחישים עזרה לשארית הפליטה שבצפת).
בגולה נשא אשה שניה ובשנת תר"ג חזר ארצה והתישב בירושלים. נח מעמלו הרב בטלטולי דרכים במשך שנים אחדות, קבע את ישיבתו בבית-המדרש "מנחם ציון", שהקימו הפרושים בחצר חורבת רבי יהודה החסיד, והיה מרצה בו שיעורים בתלמוד ובהלכה ומעלה חידושי תורה על הכתב. (אחד מחיבוריו מהתקופה ההיא, על תגלחת בחול המועד, פורסם בופוס בשנת תש"ו על-ידי נינו ר' אליהו לנדא , מצאצאי הגר"א מוילנה).
נפטר בירושלים, ט"ז כסלו תרי"א, ונקבר בשיפולי הר הזיתים, בקרבת יד אבשלום, בבית-העלמין העתיק, שהיה ברשות העדה הספרדית ומשותף לכל עדות היהודים שבירושלים.
שלמה זלמן נתנזון
נולד בירושלים, י' אייר תרמ"ט (1889), לאביו הרב נחום (ממיסדי שכונת זכרון משה, בית חנוך עוורים, ואח"כ רב בניו-יורק) ולאמו רייזה בת בן-צי ון זיל ברשטיין (מחלוצי המסחר בירושלים, אביהם של בעלי הפירמה הידועה "האחים זילברשטיין").
למד בתלמוד-תורה ובישיבת "עץ חיים", בבית-הספר למל ובבית-המדרש למורים בירושלים.
בתרס"ה נתקבל לעבודה כפקיד בבנק אנגלו-פלשתינה בירושלים ובמשך הזמן עלה בדרגה. השתתף בפעולות צבוריות בארגונים שונים.
נשא לאשה את דינה בת שמעון פרידמן .
אחרי מלחמת-העולם הראשונה השתקע בחיפה והחל תופס מקום בחיים הכלכליים והצבוריים בעיר. בתרפ"א השתתף ביסוד לשכת המסחר והתעשיה העברית לחיפה והמחוז ונבחר לחבר הועד שלה עד שנבחר לנשיאה משנת תרפ"ח ואילך, היא השנה בה נתמנה למנהל בנק אנגלו-פלשתינה בחיפה. סגן יו"ר הקורטוריון של בית הספר הריאלי בחיפה וחבר ההנהלה של בית-הספר התיכון החקלאי בפרדם חנה. יו"ר מגבית ההתגייסות וההצלה וחבר ועדי מפעלים צבוריים שונים. קונסול שוודיה לחיפה ולצפון הארץ משנת תרצ"ז. בעל אות-הכבוד "האריה הלבן" שקיבל מאת ממשלת צ'כוסלובקיה. חבר מועדון רוטרי בחיפה.
כתב מאמרים על נושאים כלכליים.
צאצאיו: אהודה אשת ישראל צליוק, כרמלה אשת אליהו ברנשטיין.
ראובן כצנלסון
בן ניסן הכהן וזלדה-לנה (אחי אברהם, יוסף ורחל אשת זלמן רובשוב). נולד בליל הסדר שנת תר"ן (6.4.1890) בבוברויסק, פלך מינסק (רוסיה הלבנה). חנוכו קיבל בחדר מתוקן, בגמנסיה הממשלתית בזלוטונושה ובבוברויסק. למד במכון למדעי