הנביא ומאה שערים ובנה בה שני בתי-כנסת ומרחץ עם מקוה. השתתף ביסוד השכונות נוה שאנן, נורדיה ומונטיפיורי. היד. פעיל במוסדות חסד ובפעולות צבוריות למען חיזוק הדת והמסורת, שמירת שבת, כשרות, חינוך תורני וכדומה, נאם וכתב בעתונות למען ענינים אלה. השתתף ביסוד הסתדרות החרדים בת"א, ביסוד "משמרת שבת", שהיה גם יו"ר בד. ויצר קשרים בינה ובין "משמרת שבת" העולמית, שמרכזה היה בפראנקפורט ע"מ ואח"כ בהאג. היה פעיל בארגון צבור בעלי הבתים בת"א, נבחר לחבר הועדה המפשרת שליד עירית ת"א לסכסוכים בעניני דירות, וב-1936 נבחר להנהלת בנק בעלי הבתים בת"א.
הצטרף לתנועה הרביזיוניסטית ופעל בעד יסוד האגף החרדי בה בשם "אחדות ישראל". ב-1935 נבחר מטעם תנועה זו כציר לקונגרס-היסוד של "ההסתדרות הציונית החדשה" שהתכנס בוינה. באותה הזדמנות ביקר באיטליה ואח"כ בפולין, ליטא ולטביה ובנאומיו בבתי-כנסת ובמקומות פומביים אחרים בארצות מזרח-אירופה עשה תעמולה למען העליה. נבחר אז לנשיאות הצ"ח ולגזבר-כבוד בה.
במלחמת-העולם השנית התנדב בגיל קשיש לשרות במשמר האזרחי.
קנה קרקע ליד ראשון-לציון מאת ערבי מסרפנד אל-עמר ליסוד שכונה בשם "תל אלימלך" לזכר האדמו"ר ר' אלימלך מקארלין הי"ד, שנרצח בידי הנאצים בפולין.
היד. לו אוסף של כתבי-יד עתיקים, תשובות מבעלי-התוספות, הרמב"ם ועוד עד דון יצחק אברבנאל, מקצתם בירושה מאת הרב חיד"א זצ"ל והשאר מאוסף עצמו, ומסר אותם, 72 כתבי-יד, לביתהספרים הלאומי בירושלים.
מרדכי ניימן
נולד בעיר טולצ'ה, דוברודז'ה (אז בקצה הצפוני של טורקיה האירופית וכיום רומניה), ט"ו אב תקצ"ד (1834), לאביו צבי. למד בחדר והשתלם גם בידיעת התלמוד. נשא לאשה את שפרה שיינדל לבית ברגמן, גם היא בת למשפחה אשכנזית חסידית שהתישבה בדוברודזיה. בטולצ'ה היה סוחר אמיד ונכבד, בעל טחנה, משרפות ספירט ורפתות לפיטום שוורים בפסולת בית-החרושת לספירט, חבר עירית טולצ'ה.
מתוך מגע עם התושבים הבולגרים, שלחמו למען חרותם הלאומית, דבקה בו שאיפה לחרות לאומית יהודית בארץ-ישראל, וכן הגיעו אליו הדי התעמולה הטרום-ציונית של הרב יהודה חי אלקלעי שפעלה על שכניו, היהודים הספרדים. כן נמשך לפעולות למען ארץ-ישראל של הצבור החסידי, פעל לטובת הישוב הישן ולמען בנין בית-הכנסת החסידי בירושלים מיסודו של ר' ניסן בק. היה פעיל בסניף חברת כל ישראל חברים שבעירו ויסד שם סניף לאגודת חובבי ציון והשתתף ביסוד אגודה זו בגאלאץ הקרובה. מתוך מגע תמידי עם האברים לרגל עסקיו היד. קרוב לחקלאות ושאף להתנחל על הקרקע בארץ-ישראל.
כשעבר בשנת תרמ"ח השלטון בדוברודז'ה מטורקיה לרומניה, היתה לו זכות, כמו לכל נתין טורקי בשטחים שהועברו לרשות זרה, לקבל אחוזת-נחלה אי-שם בארץ שנשארה תחת כנפי השולטן ולהתישב שם. הוא ביקש מהקונסול הטורקי, שהאחוזה המגיעה תנתן לו במחוז העותומני שבדרומו של פלך דמשק, כלומר: בארץ-ישראל. וכשהודיעהו הקונסול, שממשלת טורקיה שומרת לעצמה את הזכות, שהיא עצמה תקבע את מקום-התישבותם החדשה של נתיניה המהגרים, באירופה או באסיה, וויתר על הזכות הזאת ונתן את דעתו להתנחל בארץ ביזמת עצמו.
כשמלאו לבנו חיים י"ג שנה הביא אותו ללמוד חקלאות במקור. ישראל וחזר לטולצ'ה. אח"כ שלח ארצה את שני בניו הגדולים, אברהם ודוב, ובתרמ"ג בא בעצמו לסדר את ענין התנחלותו. בתרמ"ה נפרד לחלוטין מהגולה וביום א' תמוז הגיע ארצה עם אשתו, שלשת בניו צבי, משה ודוד ונשי בניו ושלש בנותיו מינה, חיה ורחל, ולא השאיר בגולה שום נפש ממשפחתו, וגם פועל חקלאי יהודי העלה אתו