ר' דוד על האדמה הזאת בלי לבקש פיצויים ויסד במקומה את משמר הירדן, הציע אוסוביצקי את אדמת עיןזיתים לשליחי האגודה המינסקאית. אגרונומים מצאו את האדמה מתאימה למטעי גפנים, ודב"ש החל לעבוד בה בשביל "אגודת האלף''. הוקמו שלשה בתים וניטעו גפנים, והמשיכו בעבודה בניגוד לאזהרותיו של דב"ש, שהרגיש כי משהו אינו בסדר, ובלי להתחשב בהוראותיו של האגרונום ברגין . השמועות על התקדמות העבודה עוררו ששון ושמחה בחוגי חובבי ציון ברוסיה, אך לאחר שנתים נתגלה שהשמחה היתה מוקדמת. שרשי הגפנים שניטעו באדמה הפוריה הגיעו לשכבת אבן-סיד אשר תחתיה, ומאחר שלא יכלו לינוק לשד-מחיה כפי הצורך, נבלו הגפנים וכספי האגודה אבדו. דב"ש יצא לחו"ל והרעיש את העולם היהודי בקובלנותיו על פקידות הבארון שדימתה אותו. הפקידות ניסתה להציל את כבודה והמשיכה במפעל הנטיעה בעין-זיתים בהנהלה עצמית, ובסוף הושיבה 12 משפחות על הקרקע שנועד לאלף. הגפנים הוחלפו בזיתים והמקום עבר דרך גלגולים רבים עד שבזמן האחרון נתחדש בו הישוב, ודב"ש התהלך קודר ועצוב על תכניתו הגדולה שירדה לטמיון.
כעבור כמה שנים חזר ארצה, והתמסד לשרת את הישוב בעבודה חינוכית, שפעל בה לפני תכניתו הגרולה. יסד בראשון לציון גימנסיה באולם בית-העם, שבאו אליה תלמידים גם מנס ציונה ומרחובות. המורים ההאשונים שעזרו על ידו היו ש. שריאר וד"ר א. רינאי. גם בתל-אביב יסד את הגימנסיה "נורדיה". העמיד תלמידים למאות ונודע כפדגוג מסור ומצוין.
נפטר בראשון לציון, כ"ה טבת תר"ץ.
הרב חנוך חסון הי"ד
נולד בחברון, י"ז אייר תרכ"ז (1867), לאביו ר' מרדכי , סוחר אמיד ואחד מטובי העיר, ולאמו רבקה לבית בנבנישתי . למד בתלמוד-תורה ובישיבה של הספרדים ובן 15 כבר נתפרסם בבקיאותו בתלמוד ובספרותו.
בתרמ"ד נשא לאשה את קלארה בת הרב רחמים יוסף פרנקו ואשתו מזל-טוב בת הרב יצחק-ישראל (נולדה בירושלים בשנת תר"ל ועברה עם הוריה לחברון כשאביה נתמנה שם לאב-בית-דין, והיתה ידועה לשבח בנדיבות רוח, טוב לב ואהבת הבריות).
לימד שנים אחדות תלמוד בתלמוד-תורה של העדה הספרדית. בשנת תר"ס יצא בשליחות לחו"ל לטובת העדה ומוסדותיה. בינתים נפטר חותנו ובמקומו נתמנה הגאון ר' חיים חזקיה מדיני , שעלה מקאראסו-באזאר שבקרים, בעל הספרים "שדי חמד". וכשחזר הרב חסון ממסעו נתמנה לחבר בית-הדין והיה יד ימינו של הגאון מדיני, שמסר לידו את ההגהה וההדפסה של החלקים האחרונים לספרו "שדי חמד", והרב חסון גם כתב הקדמה לחלקים שהופיעו בסידורו ובהגהתו אחרי פטירת המחבר.
אחרי פטירת הגאון מדיני נתמנה הוא לרב ראשי של העדה הספרדית. פעל רבות לטובת הישוב היהודי בחברון וביצור העדה ומוסדותיה. התענין בקורות העיר חברון ותולדות הישוב העברי בה ואסף תעודות עתיקות בענין זה.
לעת זקנתו שידלוהו בניו שיעבור לירושלים, אך מרוב חיבתו לעיר האבות סירב, לבל יפחית את הישוב בה. בקיץ תרפ"ט ישבה אשתו חדשים אחדים אצל בניה בירושלים, וכשחזרה בחודש תמוז הוסיפה להפציר בו שיעבור ירושלימה, והוא עמד בסירובו.
ביום הטבח, בשבת, י"ח אב תרפ"ט נרצחו הוא ואשתו בידי פורעי חברון וגם את כתביו בחידושי תורה ובתולדות חברון שרפו באש.
צאצאיו: ד"ר יעקב, חיים, מרדכי פנחס (מהנהלת אפ''ב, ת"א), יוסף ורחמים .
שמואל משה שפקטורוב (שמ"ש)
נולד בפולטאבה, אוקראינה, בשנת תרל"ח (1878), לאביו שבתי יוסף , חוכר יערות ואחוזות, ולאמו פיגה לאח לבית ספרונוביץ . קיבל חינוך תורני בחדרים ובישיבות, כרצון אביו לגדלו לרב בישראל, ובהיותו בחור צעיר כבר ידע לפסוק בשאלות הלכה. בן 17 נמשך להשכלה, השתלם באופן פרטי בשפה וספרות רוסית ובמתימטיקה ביקאטרינוסלאב וקיבל משרה אחראית בבית-מסחר גדול כמנהל-חשבונות ראשי ומורשה לחתימה.
נשא לאשה את לינה בת אהרן קפלוניק , בעל בית מסחר וחרושת לכלי זכוכית בחארקוב.
בתרס"ה עזב את מעמדו הבטוח, בהיותו כבר אב לשלשה בנים, ועלה לבדו ארצה. עבד בפתח-תקוהבעבודות שונות, נפצע בתאונה ושכב חדשים בביתחולים. כשהחלים סירב לחזור לרוסיה, כבקשת אשתו ולדרישתו התקיפה באה היא ארצה עם הבנים. נאבק בקשיים רבים לבסס את קיומו וסירב להענות לבקשות קרוביו לחזור לרוסיה, לחיים נוחים יותר.