בודו, לחרותו ולאשרו של עמנו !" וכן הרגיעו במכתב, שאין כל יסוד לשמועות שהפיצו מתנגדיו, כי השתדלותו אצל השולטן הטורקי למען המטרה הציונית הזיקה לישוב היהודי בארץ-ישראל. השתתף בקונגרס הציוני הראשון בשליחות מארץ-ישראל בתרנ"ז יחד עם פרופ' ה. לווה ופרופ' א. ש. יהודה , שהיה אז סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה בהידלברג ומ. טיטלבוים , אכר מרחובות, ואח"כ עוד בקונגרסים אחדים. כשביקר הר צל עם בני לויתו בארץ בראשית תרנ"ט הצליח גרוס בהשתדלותו, שלמשך שהותם בירושלים יתנו להם לאכסניה את בית יונה מארכס ברחוב ממילא. ואכן מזכיר הרצל כמה פעמים את שמו ואת עזרתו ב"ספר הימים".
היה מכובד גם בעיני המושלמים והנוצרים בארץ לא רק בשל עשרו וגודל עסקיו וקשריו עם אישים רמי-מעלה, אלא גם בשל סגולותיו האישיות ומדותיו התרומיות.
משרדו היה הגדול ביותר בארץ בסוג המשרדים לעסקי קומיסיון ולפני מלחמת-העולם הראשונה העסיק במשרדו למעלה מעשרים פקידים, ביניהם האחים מרדכי, מאיר ויעקב כספי, רפאל ליפמן, שמעון קפלן, דב גוטמן, רוזנפלד, א. דיסקין, יואב נוביק ועוד. הדריך והמריץ אותם להשתלמות לטובת עצמם ואחדים מהם אף שלח למרכז אירופה ולאנגליה להשתלם במסחר הקומיסיון. ולעת זקנה, כשעסקיו והכנסותיו נצטמצמו, היה מסתכל בקורת-רוח ב"בניו" (בנים משל עצמו לא היו לו) אלה שעלו לגדולה במסחר ותקותו ושאיפתו היתה, שילכו בדרכיו למען שגשוג המסחר העברי בארץ. כן פעל למען יסוד לשכות המסחר העבריות בערי הארץ.
בשנות מלחמת-העולם הראשונה היה בוינה. אחרי המלחמה חזר ארצה בתרפ"א זקן ותשוש. המשיך בפעולתו המסחרית, אך בקנה-מדה מצומצם וחי כמעט בדחקות, ובנדיבות רוחו נשא את גורלו בלי תלונות ונהנה מהצלחת אחרים ומשגשוג חיי הכלכלה בישוב.
נפטר בתל-אביב, כ"ח אדר תרפ"ח, ונקבר בביתהעלמין הישן. פקידו האחרון, קרלשטדט, שמר את זכרו בהמשיכו לנהל עד היום את משרדו בשם הפירמה "זאב גרוס", ואגודת הקומיסיונרים הנציחה את זכרו בצורה ההולמת ביותר את דרך חייו, ביסדה קופת גמילות חסדים על שמו.
משה פנחסביץ
נולד ברוסטוב ע"נ דון, רוסיה, בשנת תרמ"ד (1884), לאביו יוסף ולאמו רבקה לבית מוקרוביץ ובאותה שנה עלה ארצה עם הוריו והתישבו בפתחתקוה.
קיבל חינוך מסורתי וכשגדל עזר להוריו בעבודות המשק והיה פעיל בקרב הנוער המקומי בפעולות תרבות (הצגות תיאטרון של חובבים, תזמורת "כנור ציון", הראשונה במושבה) ובקרבות הגנה על המושבה מפני גנבים, שודדים ושוסים, ולא פעם בחר בו אברהם שפירא (ראש השומרים וגבור פתח-תקוה) להצטרף אליו ברדיפה אחרי גנבים ושודדים ובפעולות הגנה.
נשא לאשה את רבקה בת אברהם שפירא .
התמחה בהכרת הסביבה וידיעת לשון הערבים ומנהגיהם וקשר קשרי ידידות עם ראשי הכפרים והמחנות שבסביבה הקרובה והרחוקה.
תודות לידיעותיו ולקשריו עם אנשי השלטון ביפו נתמנה למוכתר המושבה שנים אחדות לפני מלחמתהעולם הראשונה.
בתפקידו זה עזר לחותנו בחיסול סכסוך חדיתא. זה היה עסק מסובך, שהתחיל בתגרת גבול בין אנשי הכפר חדיתא ובין פועלים יהודים שעבדו ביער הרצל ליד בן-שמן . אחד הערבים נפצע בתגרה ואחד מהערבים נשואי-הפנים שבסביבה היה מעונין לנפח את המקרה למעשה רצח, כדי לסחוט מהיהודים כופרנפש בסכום גדול והסית את הערבים להעיד עדות שקר בפני השלטון ביפו. אך פנחסביץ, שהיה בקי בתכסיסיהם, סיכל את המזימה והשכין שלום בין חדיתא ובין בן שמן.
כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה נעשה תפקידו כמוכתר קשה ואף מסוכן.
באופן רשמי היה נציג השלטון כלפי התושבים ועליו לעזור בכל הנגישות של חסן בק, מפקד העיר והמחוז, ועארף בק אל-ערסן (נכה הרגלים), ראש הג'נדרמריה ביפו, וכנגד זה היה עליו למצוא עצה איך להקל את הלחץ מעל היהודים מבלי לחייב את ראשו למלכות. כמעט יום-יום היה נקרא אליהם ליפו לקבל פקודות מלוות בנזיפות, קללות ואיומים. פעם דרשו ממנו, שהמושבה תמסור לשלטון את נשק ההגנה שבודאי יש בה ותבעו מספר מסוים של כלי-יריה, ואז נדד שבועים בצפון הארץ, קנה כלי נשק מהערבים, אסף את המספר הנדרש ומסר לממשלה. אח"כ גזרו עליו השליטים לאסוף מפרדסי המושבה מוטורים וצנורות באורך 3000 מטרים לצרכי אספקת מים לצבא הטורקי במדבר הנגב. החרמה זו היתה עלולה להחריב את כל הפרדסים. אך הוא ואברהם שפירא הצליחו