שנותיו במסעות בארצות הגולה בשליחות העדה ומוסדותיה הספיק להשתלם באין מפריע בשפה ובספרות הצרפתית.
בשנת תר"ס נשא לאשה את צפורה למשפחת ברוך, נכדת הראב"ד ר' נסים ברוך , והחליט ללמוד משפטים. שנתיים למד בביה"ס התיכוני הממשלתי "אידדיה". אח"כ למד משפטים באוניברסיטת איסטמבול ובו בזמן גמר שם את בית-המדרש לרבנים של הרב אברהם דאנון והוסמך לרבנות. היה מורה בת"ת של הקהלה בפרבר חאסקוי ואח"כ מנהל הת"ת בפרבר גאלאטה. בתרס"ה נתמנה על-ידי החכם-באשי הראשי לכל הממלכה, רבי משה הלוי , לעוזרו של הרב הראשי ר' דוד פאפו בבאגדאד, בעיקר כמקשר בין הקהלה והרבנות ובין השלטונות בעזרת ידיעותיו בחוקים ובלשונות המדינה. שם פעל למען החינוך העברי הלאומי, ובהשתדלותו נוסד גן-הילדים העברי הראשון והוזמנו מורים עברים מארץ-ישראל.
כשנתמנה אביו בתרס"ז לראשון-לציון וראש הרבנים בירושלים בחר בו ועד העדה למזכירו וממלאמקומו של אביו בהופעות הרשמיות, והוא הצליח, תודות לידיעותיו, ליצור קשרים ויחסים טובים עם שרי השלטון. בו בזמן לימד תלמוד, טורקית, ערבית וחוק מסחרי במוסדות החינוך של חברת "עזרה": בבית-הספר למסחר ובית-המדרש לרבנים, ואח"כ גם בבית-המדרש למורים, בגימנסיה העברית ובבית-הספר למל. בתרס"ט נשלח כציר העדה הספרדית שבירושלים לאספה הגדולה שכונסה באיסטמבול לבחירת חכם-באשי ראשי לכל הממלכה. אז נבחר הרב חיים אפנדי נחום (כיום ראש-הרבנים במצרים), וכתוצאה מבחירה זו גברה בירושלים כת מתנגדי אביו ונשלחה לו פקודה מגבוה להתפטר מכהונתו. אך קשרי הבן עם שרי השלטון נשארו בתקפם, אם כי באופן פרטי. הוצעה לו משרת רבנות בבצרה ואח"כ משרת רב ראשי בבגדאד, אך הוא ויתר עליהן לבל יעזוב את אביו הזקן. בתרע"ד נתמנה לחבר מועצת המחוז כנציג היהודים ועם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה גם לחבר ועדת הגיוס. בתפקידיו אלה הגן על זכויות היהודים ועזר לרבים למניעת נגישות ורדיפות. פעל למען התאזרחות היהודים נתיני-חוץ לבל יגורשו מהארץ בעת המלחמה היה חבר הועדה הממשלתית לשמירת נכסי היהודים נתיני-האויב, שנסעו או שגורשו מהארץ. השתדל אצל המצביא ג'מאל פחה בעד מתן-הקצבה ממשלתית לתמיכה במשפחות המגויסים היהודים. הצליח להשיג שחרור מהצבא למשרתיםבקודש ולעובדים במוסדות הצבור היהודי. נסע פעמים אחדות לדמשק ולבאר-שבע (עם הרב סלימן מאני ) להתיצב בפני מפקד הצבא ולהשתדל בעד הכלל ובעד יחידים להצילם מרדיפות שרירותיות של שליטים מקומיים. הציל ממשפט צבאי (בהתיצבו לשם כך עם הרב משה פראנקו בפני ג'מאל פחה) את הרב חיים אבולעפיה, מ''מ החכם-באשי בטבריה, שנאסר כפושע מדיני ו"בוגד במולדת" באשמת החזקת בולים ציוניים.
שנמצאו בביתו בחיפוש שנערך אצלו לרגל הלשנת מתנגדיו. היה פעיל בסינדיקאט החטה, שהביא תבואות מעבר הירדן להזנת התושבים, ונתמנה מטעם הממשלה למפקח על כספי הסיוע האמריקני ואף בתפקיד זה השתדל לעזור לנצרכים.
באלול תרע"ז נסע לחמת שבסוריה להביא מועד ההגירה עזרה חמרית ל-350 יהודים נתיני יון מגורשים, שהיו שם במצוקה. במעשהו זה ראה מושל ירושלים "בגידה" ו"עזרה לאויב", ובכסלו תרע"ח גירש אותו לדמשק יחד עם כמה עסקנים מרכזיים של הישוב. בבואו לדמשק התיצב בפני ג'מאל פחה והצליח בהשתדלותו למנוע גירוש בני לויתו מדמשק והוא עצמו הורשה לחזור ירושלימה, אלא שבינתים נכבשה ירושלים והוא נשאר בדמשק עד סוף המלחמה והשתתף בפעולות ועד העזרה למגורשים ולאסירים הפוליטיים מארץ-ישראל.
בשובו ארצה אחרי המלחמה נתמנה למזכיר הרבנות הראשית וחבר המועצה המשפטית שלה. בתר"פ השתתף ביסוד הסתדרות הספרדים ונבחר לועד הפועל שלה. היה חבר אספת-הנבחרים הראשונה וחבר הועד הלאומי, אח"כ היה גם חבר ועד העיר ליהודי ירושלים וחבר הנהלת בית-החולים "משגב לדך", שאביו השתתף ביסודו ובביסוסו. בתרפ"ד השתתף עם הרב י. ל. פישמן במסע תעמולה וארגון בסוריה ובעיראק למען "המזרחי" והציונות, בינתים התכונן לבחינות בביה"ס הממשלתי למשפט, הצליח בבחינה, התמחה בעבודה ואח"כ התפטר ממשרותיו והחל לעבוד כעורך-דין. המשיך לעסוק בצרכי צבור ובתרצ"ג נבחר לנשיא עדת הספרדים.
בשנת תרצ"ז נבחר לרב ראשי לעדת הספרדים בבואנוס איירס, ארגנטינה. שם פעל לשיפור המצב הדתי והרוחני של העדה וכן למען הציונות והחינוך העברי. השתוקק לחזור ארצה והיה אחד המועמדים לכהונת רב ראשי ספרדי בחיפה, אך לא הספיק לחזור, כי נפטר בבואנוס איירס, כ"ג תשרי תש"ן (18.10.46).
הרב ראובן ידידיה (גוטפריד)
נולד בעיירה באבינה, מחוז מינסק, רוסיה, בשנת תרכ"ז (1867), לאביו ר' רפאל . בן שנתים נתיתם מאביו ובן שמונה גם מאמו ובבית דודו אחי אביו גדל עד גיל בר-מצוה. אז הלך עם חבר לעיר אחרת, למקום תורה. בדרך תקפתם סופת-שלג ואכר הצילם והביאם לאכסניה יהודית. שם הלבישום והכניסום העירה אל הישיבה. לאחר זמן למד ראובן שנים אחדות בסלובודקה בשקידה רבה. כשהגיע לגיל חובת הצבא החליט, שבמקום לשרת את הצאר ילך ללמוד תורה בירושלים. נדד עד לווינה. שם הכירו בגדולתו בתורה ורצו למנותו למרצה עוזר בבית-המדרש לרבנים, וכשהגיד למנהלים את מגמתו עזרו לו בהוצאות הדרך, ובשנת תר"ן הגיע ירושלימה.