בהיותו בעל השכלה גבוהה ובעל צורה, יודע שפות ובעל דיבור משכנע. נשלח מטעם הועד לבקש את עזרת נדיבי ישראל למושבה החדשה. את אשתו ושני ילדיו הקטנים, שבאו ארצה אחריו, השאיר במושבה בתנאים קשים ויצא לאירופה, אחרי נסיונות שלא הצליחו אצל נדיבי ישראל בוינה ובגרמניה בא בתשרי תרמ"ג לפאריס, ובעזרתם של הרבצדוק הכהן והעסקן מיכאל ארלנגר נתקבל אצל הבארון בנימין (אדמונד) רוטשילד והצליח לשכנעו בדבר החובה לעזור להקמת ישוב חקלאי בארץ האבות. (בין כותבי תולדות הישוב ישנה מחלוקת בדבר : מי היה הראשון שרכש את לב הבארון לת מיכה בישוב ארץ-ישראל' פיינברג או הרב שמואל מוהליבר , שהתיצב לפני הבארון זמן מועט קודם לכן בבקשת עזרה לאכרים היהודים מרוז'ינוי שיסדו אח"כ את עקרון. במכתב שכתב הבארון לעת זקנה, לאחר עשרות שנים, אישר, כי פיינברג היה הראשון). הבארון הקציב מיד 25.000 פרנק לעזרת ראשון לציון והחל בפעולה נרחבת ליסוד הישוב וחיזוקו, והוא חזר הביתה מאושר בהצלחתו, וכחבר הועד נשא בעול הפעולות והסידורים והמחלוקת בדבר ביסוס המקום. כדי לעשות גם לביתו, לבנות בית למשפחתו, מכר חלק מאדמתו, והבית בן שתי הקומות שבנה וריהט בהידור (אף בפסנתר לאשתו, שהיטיבה שיר ונגן) היה מרכז לצעירי המושבה ולמשכיליה. להשלמת ההכנסות לצרכי המחיה גידל גם עופות, רכש פרות ויחד עם אשתו עבד קשה בטיפול בהן ובהכנת תוצרת-חלב וזכה לכינוי "יוסילי החלבן". אך פרות אחדות מתו, והנוחיות לא כיסו את ההוצאות להחזקתן.
כשנלאו אכרי המושבה לשאת את שלטון העריצות של פקידות הבארון, ובראשה יהושע אוסובצקי, התקוממו ודרשו להחליף את ההנהגה. אחרי חקירות וביקור הבאתן עצמו עם רעיתו במושבה (בי"ד אייר תרמ"ז) אמנם הוחלף ראש הפקידות במקום, אך על ראשי המתקוממים - יוסף פיינברג' יהודה ליב חנקין (אביו של יהושע חנקין) ולוי אייזנבנד נגזר שימכרו את אדמתם ויעזבו את המושבה. הם סירבו, אך בסוף נכנעו בלחצם המוסרי של ראשי "חובבי ציון" באודיסה, שדרשו לא להרגיז את הבארון, לבל ימשוך את ידו מתכניותיו לפעולות גדולות למען הישוב בארץ.
הוא מכר את אחוזתו וקנה את בית-הבד לשמן בלוד, שבתחילה היה פקיד בו, מאת ישראל נמצוביץ , ובאין בידו לשלם את כל המחיר בבת-אחת, התחייב לשלם את יתרת המחיר במשך שנים אחרות מהכנסות המפעל. אך למרות עבודתו הקשה לא הספיקה ההכנסה למחיה, לתשלומים ולמחזור העסק. התקשר בשותפות עפ ערבי-נוצרי בעל הון, וגם כך לא יכול להחזיק מעמד. נסע לרוסיה וניסה להשפיע על ראשי חובבי ציון, שיפעלו גם למען תעשיה והתישבות עירונית בארץ בכלל ושיתמכו במפעלו בפרט. מש לא הצליח בכך חזר ארצה וחיסל את העסק, במסת לשותפו הערבי תמורת חובו. ניסה למצוא את מחיתו כעגלון וגם בכך לא הצליח. פתח בית-מרקחת ביפו, שהתקיים כעשר שנים. כאן היה מראשי המדברים בחברת המשכילים שבישוב החדש ובראשית תרנ"ט היה ממקבלי פני הרצל בעת ביקורו בארץ.
סבלו הרב מוטט את בריאותו, נוסף על מרירות נפשו בגלל הרדיפות שעברו עליו וחוסר ההבנה והעזרה במצוקותיו הרבות. חלה בלבו ולפקודת הרופא נסע להבראה ליריחו. שם מת בודד בחדר שבבית ערבי, י"א אדר ב' תרס"ב, וכשמצאו הערבים את גופו ללא רוח חיים הודיעו ליהודים בירושלים. משם באו אנשי החברה קדישא והעלוהו לקבורה בהר הזיתים.
בנותיו סופי ואידה (יהודית) יצאו מצרימה והתישבו שם. בתו דבורה נישאה לאהרן בלוך בירושלים. בנו מארק הוא רופא בצרפת ובנו אליהו הוא סופר צרפתי מפורסם בשם אליאן ז' . פינברט (שני אלה היו כלואים במחנות-הסגר בתקופת הכיבוש הנאצי בצרפת)' ובנו אמיל הוא סוחר בלונדון.
הרב שלמה יוסף אליאך
נולד בטבריה, בשנת תר"כ (1860), לאביו ר' אברהם אשר, שלפני עלותו ארצה היה מנהל החצר של דודו האדמו"ר ר' אהרן ואח"כ של בנו ר' אשר בסטולין. נתחנך ב"חדר" ובישיבה וכשגדל התמסר לעסקנות צבורית.
בתרנ"ה נשלח מטעם ועד כל הכוללים לארצותהברית לנהל את משרדו בניו-יורק ולארגן את עזרת יהודי אמריקה לכוללים ולמוסדות התורה והחסד בארץ. בתרנ''ז יסד שם אגודת רבני ארצות הברית בשם "ציון המצוינת" לפעולה לטובת ארץ-ישראל.
בתרנ"ט חזר ארצה ונתמנה למזכיר ועד כל הכוללים בירושלים. לא הסתפק בעבודה שיגרתית