הרב חיים חזקיהו מדיני (חח"ם)
נולד בירושלים ז' חשון תקצ"ג לאביו רפאל ולאמו כאלו בידא . בילדותו חונך על ברכי אביו ורבנים מפורסמים אחרים, ביניהם ר' יצחק קובו , שהיה גם "חכם באשי" ו"ראשון לציון", ור' יוסף נסים בורלא , שנתמנה אחר-כך לראש בית-דין בירושלים. עוד בבחרותו הראה כשרונות בלמודיו וניבאו לו עתידות. הוא שקד תמיד על למוריו ובקיאותו בספרות הפוסקים ראשונים ואחרונים הפליאה את כל הבאים אתו במגע. בהיותו צעיר לימים נשא את מרת רבקה בת לונא ומכיון שכבר יצאו לו מוניטין בעיר, באו לחופתו שהיתה בירושלים בבית הרב יצחק פרחי , כמעט כל גדולי הדור.
בשנת תרי"ג מת עליו אביו ר' רפאל מדיני ז"ל ונשאר הוא לבדו נושא בעול כלכלת המשפחה. רבני ירושלים, וביחוד הראשון לציון ר' חיים נסים אבוא לעפיה (הרב חנ"א), בדעתם את מצבו הכלכלי הדחוק, שלחוהו לקושטא אצל בני משפחתו האמידים. ר' חזקיהו נסע דרך איזמיר ומשם הגיע לקושטא. בני דודתו החכמים יצחק ויוסף ן'בשת; שאר בשרו ר' חיים שמואל נר; אמו מרים ור' נסים חיים קאריאן, תמכו בו בהשפעת ר' שלום ארגואיטי. והוא מציין שלמד תורה "בביתם ובחומותם בשובר, ונחת". אולם ימי שלותו לא ארכו: קרוביו נתרחקו ממנו לבסוף ולא חפצו לבוא לעזרתו בצר, בעת שחלה מחלה קשה ומסוכנת ביותר. למזלו "הזיל - ר' יוסף הלוי , מרבני קושטא - זהב מכיסו למאות ולאלפים על הרפואות ועל הרופאים, עד שנתרפא." ולאחר שקם מחוליו היה מוכרח בעצמו למצוא מקור לפרנסת משפחתו. הוא נתן שעורים בבתי יחידים, ועל-כך הוא מתלונן "כי בעונותי לא נזדמן לי מקום קבוע ללמוד בכל ימי השבוע, כי אם יום אחד בבית בע"ה (= בעל הבית) אחד ויום אחר בזולתו".
על תלמידיו החשובים שהעמיד בקושטא נמנים: ר' חיים שמואל נר; ר' נסים מתתיהו יאחיה: ר' נסים בן ציון ן'בשת; ר' נסים יוסף אלנקוה. כארבע עשרה שנה ישב ר' חזקיהו בקושטא. בשנת תרכ"ז בקר שם אחד מעשירי קרים, הגביר לבית פסח, והפציר בו לקבל את כתר הרבנות בקראסו-בזאר אשר בקרים.
במשך שלשים ושלש שנים שבהן כהן כרב ראשי, הביא מהפכה גדולה בסדרי חייהם של היהודים בקרים, תיקן תקנות חשובות וגזר גזרות להיטיב את המצב הרוחני הירוד, שבו היו נמצאים בני הקהלות.
משכורת פעוטה, ארבעים רובל לחודש, ניתנה לו, ובה הסתפק. אף בימי מצוקתו, בעת אשר השיא את בנותיו, לא הסכים לקבל תוספת מעדתו העניה. בשנת תרכ"ח (1868) מת עליו בנו יחידו. מותו דיכא מאד את -חייו של הרב מדיני. נוסף לצערו זה חלה, זמן רב אח"כ, בשנת תרל"ח, במחלה קשה ומאז "נחלש מאור עיניו". אז הוסיף לעצמו כפי הנראה את השם חיים, שלא נקרא בו לפני כך.
בימים ההם התחיל בחבור ספרו הגדול "שדיחמד", שפרסם את שמו בכל העולם היהודי. רבים מרבני רוסיה ופולניה, הונגריה ורומניה, צפון-אפריקה ואסיה, פנו אליו בשאלותיהם ובקשו ממנו את חוותדעתו. אנשי הארצות הקרובות, בדעתם שמלבד גדולתו בתורה היה אף עניו ובעל-מדות נעלות, פרסמו את שמו כ"צדיק וקדוש". והוא מתלונן על-כך, ואומר "מדי שבוע בשבוע יביא הבי-דואר טומוס מכתבים מינים ממינים שונים... מאשר נכבדתי בעיניהם יחזיקוני לאיש אמונים שונא בצע כסף ומדנים. שולחים צרור כספיהם לידי לקיים מצות שילום לארבע ארצות החיים לכוללים או לפרטים". ולא רק בעיני היהודים היה נכבד ומקודש, אלא גם בעיני הנוצרים והמוסלמים, וכשפרצה מגפה בתתרים בקרים או בצאנם, היו באים אל הרב מדיני למען יתפלל בעדם. כשיצאה, בשנת תרמ"ו (1886), הגזרה לגרש את כל הנתינים הזרים, עמדו לצדו "שרים גדולים ונכבדים" והוא נשאר על מקומו.
בשנת תרנ"ט (1899) החליט להתפטר ממשרתו ולעלות לארץ הקודש למען יקבר בה. אחד מבני עירו כותב, שבשעה שיצא הרב מדיני את העיר, "אנשים למאות ולאלפים באו אל החוף ועמדו על רגליהם עד אשר נעלמה הספינה על מימי הים השחור".
ביום השלישי ה' תמוז הגיעה אניתו ליפו. התכונה בעיר זו היתה, רבה, ויהודיה יצאו לקבל את פני הרב. ביפו שהה הרב שבועיים, ביום השלישי י"ט תמוז בא לירושלים עיר מולדתו ומשאת נפשו. וגם פה נערכה לו קבלת פנים יפה, העתונים פרסמו את דבר בואו וידברו על גדולתו של האורח. בירושלים חשב להתבודד בין אוצר ספריו הגדול ולהשלים את חבורו "שדי חמד". והוא אומר: "ידעתי כי באתי אל הארץ הקדושה לא תהיה פרנסתי מרווחת כבראשונה, אבל יודע רבוני כי על דעת כן באתי, - להתנהג כאחד העם