ולא לילך בגדולות לא בנוי המלבושים ולא שום דבר מהנהגת בני אדם, כי רק כאחד מדלת העם תהיה כל הנהגת ביתי בלחם לאכול ובגד ללבוש, לא אכילת מעדנים ולא לבושי שנים, וחלילה מלקבל עלי שום משרה גדולה או קטנה, למען תהיה דעתי פנויה לעסוק במלאכתי בסדור המערכות, ולא יטרידוני ולא יפסיקוני טרדות אחרות".
אמנם הוא ברח מן הכבוד אך הכבוד רדף אחריו. וע"כ נאלץ לעזוב את העיר. בשנת תרס"א עבר לחברון וקיווה שפה "יבלה ימי חיי זקנתו על התורה והעבודה בלי מפריע". אולם גם פה לא הרפה הכבוד ממנו ולאחר מות רבה של חברון ר' רחמים יוסף פראנקו, נעתר לבקשתם של אנשי הקהלת ו"לא יכל להמיט מעליו משרה זו כי לא רפו ממנו עד אשר נרצה להם" ("חבצלת" שנה י"א גליון 14). משכורתו היתה שלשים נאפוליונים לשנה.
גם בחברון יסד ישיבה גדולה שבה למדו בחירי האברכים שבעיר, והוא היה מגיד לפניהם שעורים יום יום.
משאלתו של הרב מדיני נתקיימה אמנם, אבל לא בשלמות: שנים מועטות לאחר שנתקבל לרב בחברון, בחדש חשון תרס"ה, נפל למשכב וכעבור שבועות אחדים ביום ערב שבת וערב חנוכה אחר הצהרים יצאה נשמתו ולא זכה להשלים את חבוריו.
חבוריו: ספרו הראשון הוא פירוש על המשנה (ושאלות-ותשובות בסופו) נקרא בשם "מכתב לחזקיהו" (אזמיר תרכ"ח). ב. "אור לי" (שם תרל"ד). ג. "שדי חמד" - אנציקלופדיה רבנית רבת-ערך. כל הדינים וההלכות מכונסים בספר זה לפי מקצועותיהם על-סדר הא"ב (ווארשה ופיעטרקוב). ד. פקעת שדה הוספות לספרו "שדי חמד" (ירושלים תר"ס). מלבד זה הוציא בהיותו בקרים ספר "בקשות" (אודיסה תרל"ט) וספר "נעים זמירות" כנ"ל (ווארשה תרמ"ו).
מדיני היה אחד האישים המועטים שסללו דרך לרעיון הציוני והכשירו את הלבבות לתנועה לאומית מדינית בישראל. הוא היה מהיחידים שרעיון תחית עם שמש להב תכן בחיים: בספריו אפשר למצוא חומר תעמולה למען א"י ויושביה: יצר מדרשי אגדה לציון; הלהיב את הלבבות לתמוך בה והגביר את חבתם אליה ; תמיד הבליט את החובה המוטלת על כל יהודי להחזיק בעניי ארץ-ישראל ובעיקר - להתיישב בה.
ובעת שקמו כמה מרבני אשכנז נגד מחוללי הציונות פרסם כרוז נלהב נגד אלה שחשבו להכשיל את הרעיון ובתמיכה למקיימיו. בכרוזו הוא כותב: "רעיון ישוב ארץ-ישראל הוא ענין גדול ונכבד מאד... גם הנה הרעיון הזה לא חדש מקרוב בא במחנה העברים. כי עוד לפני עדן ועדנים החל לפעם בלבות, בלב אדירי התורה וגדולי האומה והיה נס להתנוסס לחונן עפרה; להושיב אדמתה; לקומם הריסותיה ולטעת נטיעה. אף בעת אשר אחב"י (= אחינו בני ישראל) נחו שקטו על האדמה בארצות פזוריהם וחלמו חלומות בהקיץ כי יהיה עת להגנה עם נדכה ונענה ותשוב עת הזהב למין האנושי והיתה הרוחה גם לנו, ונהיה גם אנחנו ככל האדם אשר על האדמה-אך הסופות בנגב נפחו רוח חיים בעצמות היבשות וזיק ישוב ארץ-ישראל החל להתלהב ולהתרחב ויהי לשלהבת-יה כי רוח ממרום נשבה על יחידי סגולה ויאזרו כוח ואון לאחד ולאחה את הלבבות ולעבוד שכם אחד בענין הקדוש הזה---" ולא זו בלבד שהרב מדיני הפעיל רבים לרעיון הזה אלא גם הוא בעצמו קיים את המצווה הזאת לתמוך בישוב א"י.
ובשעה שנאלץ לעזוב את הארץ קשה היתה לו הפרידה ממנה. לדעתו היוצא מהארץ "כעובר על תרי"ג מצוות" כי שקולה ישיבתה ככל התורה כולה וכל "הדר בא"י נקרא צדיק''. ובשנת תר"ל, והוא רב ראשי בקראסו באזאר, עלה "להשתטח על קברי הצדיקים". ואכן נתקיימה תפלתו ונקבר בעיר האבות.
ביוגרפיה -מפורטת שלו נתפרסמה על ידי מאיר בניהו, בקובץ "חמדת ישראל" למלאת ארבעים שנים לפטירתו, ירושלים תש"ו.
חיים צבי שניאורסון
נולד בליובאוויטש, רוסיה הלבנה, בשנת תקצ"ד (1834) לאביו הרב נחום יוסף בן ר' משה בן האדמו"ר ר' שניאור זלמן בעל ה"תניא" ולאמו הרבנית שרה רבקה . בהיותו בן עשר עלה עם הוריו בתר"ד ארצה והתישבו בחברון, מרכז חסידי חב"ד בארץ, ולאחר שנים אחדות עברו לירושלים (בגלל מגפת החולירע שפרצה בחברון, ובגלל התנפלות השוד שערך על העיר עבד-אל-רחמן, המושל לשעבר, בשנת תר"ו). למד ב"חדר" ובישיבה והגיע לידיעה רבה בתלמוד, והתעמק גם בתנ"ך. קיבל יחד עם משפחתו חסות בריטית במקום הרוסית (בשנות 49-1848, כשחל שינוי זה במעמדם של יהודים רבים נתיני רוסיה בארץ). למד אנגלית וידע לדבר בשפה זו.
בן שמונה-עשרה נסע ביתור שד"ר לדמשק, חלב, מצרים וחזר ארצה דרך המדבר. במסעו השיני יצא בשליחות יהודי חברון וירושלים לפרס, הודו וסין ואוסטרליה. ושוב נשלח בתרכ"א להודו ואוסטרליה לעשות תעמולה ולאסוף כספים לטובת בנין "בתי מחסה" כדי להקל את צרת השיכון של היהודים בירושלים, בשליחות האשכנזים והספרדים יחד, מצויד במכתב-המלצה מאת הראשון-לציון ר' חיים דוד חזן וראשי העדה הספרדית ובאישור חתימתם מטעם הקונסול הצרפתי.
באוסטרליה חרג מהתחום הצר של שליחותו, נשא הרצאות מלהיבות בפני חשובי היהודים והנוצרים (ביניהם ראשי הכהונה, שרים ומושלים) על גאולת ישראל בארצו, שהיא תנאי מוקדם לגאולת כל העולם לפי יעודי הנביאים. נתקבל בכל מקום בכבוד רב והופעתו האישית, ובלבוש מזרחי, ודבריו בעברית עשו רושם רב. בסיון תרכ"ד חזר ירושלימה בהצלחה