נוסף לעבודה זו שרת את התחיה כסופר ומשורר. שלשה ספרי שיריו הקדיש לירושלים ולהערצתה כעירהנצח של האומה, והם: "בתוככי ירושלים" (תרפ"ז), "בשער עמי ירושלים" (תרפ"ח), "את' ירושלים" (ת"ש) וגם את הדרמה "יום ירושלים" (ביטוי אוראטורי לאבלי ציון ולגעגועיהם בכל הדורות ובכל הגלויות). עוד בלייפציג בשנת תרפ"א כתב את הרומן "מגנזי נשמה" ובתרפ"ה הדפיסו בירושלים. כאן פרסם את הרומן ההיסטורי "ימי דוד", את המחזה הטראגי "הבל" על הרצחנות האנושית מראשיתה ובכל הדורות.
לבעיות האנושות ולבטיה הקדיש את ספריו "אגדת החיים" ו"המלחמה על הגבול". להקמת מצבת-זכרון להווי יהודי שעבר או עובר מן העולם חיבר טריולוגיה פולקלוריסטית, בשילוב מציאות ודמיון, על שלשה נושאים: "אלה מסעי הזפתים", מחיי היהודים בעיר הולדתו; "ששים שנה ושנה"' מחיי ירושלים ועגלוניה עד שהמנוע הוריש את הסוס מעל דרכי הארץ; ו"בסוד עניי הכותל", מחיי העוני של בני עדות המזרח בירושלים.
מאורעות הדמים, הדיכוי והמלחמה דובבו את עטו לכתיבת הסיפור האוטופי "שמים מאסו הבונים", הסיפור "בצלו של צלב הקרס" על עינויי היהודים בווינה ובבורגנלנד, והרומן "אדם וספינה" על הטראגדיה היהודית ומקומה באסון האנושות כולה.
בשביל הנוער כתב את הספרים "אלה מסעי דן" (הרפתקאות נער בישראל בימי מלחמה זו עד הגיעו ארצה) ו"מה מליל" על הגיגי ילדי ישראל לנתונים לטבח בגולה ונושאים את נפשם אל הארץ.
נגד המגמה האנטישמית שבמחזה "שיילוק" של שכספיר כתב רומן בשם "שיילוק היהודי מויניציה" וגם מחקר על הנושא הזה. כן כתב מחקרים על נושאים אמנותיים אחרים, ביניהם ספר שלם על חמיצר הפסל היהודי.
כמה משיריו ומסיפוריו הופיעו גם בתרגומים בשפות לועזיות שונות.
פרופיסור יעקב-יוסף טויבנהויז
נולד בצפת בשנת תרמ"ד (20 לאוקטובר 1884) לאביו ר' מאיר (ממשפחת רבנים ואדמו"רים מגליציה שגם ר' מאיר'ל מפרימישלאן נמנה עליה), סופר, חלוץ העבודה והתרבות החדשה ועסקן במפעלי חסד בצפת ולאמו בת שבע בת הרב אברהם-שלמה גולדנבוים מצאצאי המגיד הגדול ממזריץ, חבר בית-הדין הרבני בצפת. למד בילדותו בחדר ובישיבה, אח"כ הכניסו אביו יחד עם שני אחיו חיים-יאיר ומשה-ברוך לביה"ס של חכי"ח שנוסד אז בצפת. הצטיין בלימודיו, גילה התענינות ואהבה רבה לטבע, שבאה לו בלי שום ספק בירושה מאביו. הרבה בטיולים בגני הכפרים הסמוכים. בפנקס קטן שהחזיק בכיסו היה רושם בו את רשמיו מכל אשר ראה ושמע ומתפעל מכל צמח שצץ ועלה מן האדמה. סידר לו גינה יפה על גג הבית, טפל בגידול תולעי-משי שהביא מטיול בראשפנה, ולמראה האכרים היהודים הביע את רצונו להיות אכר גם הוא, ואז בשחרית ימיו החל לחשוב כי לא רק פלחים ערבים מוכשרים לתפוש באת ולחרוש את אדמת אבותיו. ואביו הבטיח לו לשלחו ללמוד במקוהישראל לאחר שיגמור את בית-הספר.
כשגמר ב-1897 את בית-הספר בהצטיינות שלח אותו אביו למקוה-ישראל. גם שם למד בחריצות והיה בין התלמידים שקיבלו את פני הרצל בביקורו במוסד. כשגמר לאחר שלש שנים את למודיו השיג לו המנהל מר יוסף נייגו סטיפנדיה שישתלם בביה"ס החקלאי הגבוה "אור יהודה" ליד איזמיר שהיה שייך בשותפות לחכי"ח וליק"א ומנהלו אז היה מר אליהו קראוזה (מנהל מקוה ישראל כיום) וכשנוכח אביו לדעת עד כמה גדלה השכלת בנו בחקלאות ורבתה תשוקתו למדע החליט לשלחו ללמוד בארצות הברית כי לבו נבא לו עתידות גדולות.
בסתיו 1900 יצא לנסוע לאיזמיר דרך איסטמבול יחד עם אבי אמו שנסע לאירופה בשליחות לטובת