זכרו לו את חסדיו וקראו את שכונתם על שמו "שכונת אפרים". קראו לו "אבי התימנים".
היה תלמיד חכם ועסק כל ימיו בתורה ובחכמה לשמה. לשם עבודתו המדעית בחקירת התנ''ך ודברי ימי ישראל השתלם גם בשפות העתיקות: סורית, יונית ורומית.
במשך שנים עסק בחיבור רב הכמות ורב האיכות (כאלף עמוד) מלא וגדוש בקיאות וחריפות בספרות ישראל והעמים שנשאר בכתב יד.
נפטר ברחובות, ח' אדר תש"ד.
בתו היחידה טובה היא אשת העסקן טוביה זיסקינד מילר ברחובות.
יהושע-דוב בנינסון
נולד בבוריסוב, פלך מינסק (רוסיה הלבנה) בתשרי תר"ז (1846) לאביו חיים יצחק ולאמו בילה , ממשפחה תורנית ולאומית (עוד בפי סבתו לאה בנינסון היתה שגורה הלשון העברית). קיבל את חנוכו הראשון ב"חדר" ואח"כ למד בישיבת וולוז'ין ונתפרסם כ"עלוי".
בן 17 נשא לאשה את יהודית בת ר' מרדכי לוין המכונה "רבי מוניה", ראש הישיבה ב"בלומקס קלויז'" במינסק. לאחר נשואיו מתו עליו אביו ואמו ביום אחד במגפת טיפוס שפרצה במקום והפילה חללים רבים. הוא נשאר בלי כל אמצעים למחיה יחד עם אשתו, שני אחיו אברהם ויעקב ואחותו הצעירה חסיה שהיתה אז כבת שש. בלית ברירה מכר את בית הוריו ועקר עם כל משפחתו למינסק. שם התמסר ללימוד השפה העברית ומקצוע המתימטיקה ואחר שעמד בבחינות נתקבל כמנהל-חשבונות בבנק לוריא במינסק. בתפקידו זה התקדם במרוצת הזמן עד שעלה לדרגת מנהל המוסד. בימים ההם נתפס לסוציאליזם, אבל לאחר הפרעות של 1881 נעשה יהודי לאומי לוהט. מוסרים כי המשבר בנפשו אירע כשפגש בשנת הפרעות מכיר רוסי מה חוג הסוציאליסטי וכשהלה שאלו מדוע הוא מהלך קודר ומהורהר, השיב: "במצב אחי בני עמי אני מהרהר; מכים אותנו". "וכך יאה לכם"- התריס הרוסי. הוא הגיב על כך בסטירת-לחי ולאחר המקרה הזה החליט להקדיש את עצמו לעמו.
ביתו נעשה מרכז לתנועת חבת ציון במינסק ובסביבה כולה. היה מחברי "אגודת-האלף" וממייסדי האגודה "קבוץ נדחי ישראל", שרבים מחבריה עלו לארץ ישראל ונצטרפו לביל"ויים, ביניהם שלמה זלמן צוקרמן, יוסף לים ממייסדי גדרה, אחותו חסיה בנינסון שהיתה ממייסדות ראשון-לציון וקנטור. גם רבים מאלה שתפסו אח"כ עמדות חשובות בציונות הם חניכיו, ביניהם הד"ר שמריהו לוין שהיה מבאי ביתו ושם הפך מסוציאליסט לציוני והשופט יצחק נופך.
בתרמ"ג עלתה לארץ אחותו חסיה שנישאה בתרמ"ה (20.1.1885) לבילו"יי יהודה-אידל צלליכין, ובסוף תרמ"ה עלתה בתו הבכירה לאה אחר שנישאה בי"ב אב תרמ"ה לביל" ויי צבי הורביץ, שבא מא"י לרוסיה כדי לשאתה, ברשיון מיוחד של ועד ביל"ו.
ביקר בארץ ישראל בשנת תרנ"א כשליח של "קבוץ נדחי ישראל" ו"אגודת האלף". היה בגדרה וראה בהנחת יסודות המושבה שבתו וחתנו היו ממייסדיה ואח"כ יצא עם חתנו לסיור ממושך בארץ ועבר את כל עמק יזרעאל והגליל.
כשפירסם אחד העם את "האמת מארץ ישראל", שהכילה בקורת קשה על המצב בישובים העבריים, יצא נגדו בחריפות בהסתמכו על רשמי מסעו הוא בארץ.
בהגיע בנו חיים-יצחק לגיל בר-מצוה. שלחו ממינסק ארצה ללמוד בביה"ס החקלאי במקוה ישראל. הצטיין בלמודים ונשלח ע"י חכי"ח להשתלם בצרפת, קיבל תעודת אגרונום ויצא בשליחות איק"א לארגנטינה לנהל את המושבה "מוזסביל", בא לארץ ונשא כאן את אחת מבנות המושבה רחובות ובדרכו חזרה חלה באלכסנדריה במחלת הטיפוס ומת שם. אחריו שלח למקוה ישראל גם את בנו עמנואל ואתו באו רעיתו ושתי בנותיו הצעירות, בילה ורוחמה שלמדו בגדרה בזמן שהותן בארץ והיו תלמידותיהם של המורים יוסף ויתקין ואברהם סומס. כעבור שנים אחדות חזרו האם והבנות למינסק. בינתיים גמר עמנואל את ביה"ס במקוה ישראל ויצא להשתלם בצרפת. נכנס לאוניברסיטה בנאנסי, גמר בהצטיינות כמהנדס לחשמל והיה לפרופיסור בסורבונה בגיל 28. שירת בצבא הצרפתי בדרגת קצין ואח"כ יצא לארגנטינה אל אחיו חיים-יצחק. הצטרף כקצין לצי המלחמתי בארגנטינה ובהיותו קולונל בא ארצה, נשא לאשה את שמחה בתו הבכירה של יעקב וולירו מירושלים - וחזר.
המשיך במינסק בפעולתו הלאומית ועשה נפשות למען הציונות. בהשפעתו חיבר אליקים צנזור את שני השירים "די סאכע" (המחדשת) לכבוד הבילו"יים ו"די פריטשינע" ("הסיבה"). את השיר האחרון היה מדקלם במסיבות בהן עשה תעמולה לחבת-ציון.