ישיבת "עץ חיים" בירושלים, שולח אותם אליו ליפו, והוא מצא את העסקנים והנדיבים שבעזרתם סיפק ללומדים אלה את צרכי המחיה. הרב אליעזר בן רלב"ג, שנקרא ,'ר' ליישקה", מרצה בישיבת "עץ חיים", היה זקוק לפי הוראת הרופאים להתרחץ בימה של יפו וסירב להבטל מהרבצת תורה לתלמידים, סיפק לו ר' משה בצלאל אברכים תלמידי-חכמים, שיקבלו את מחיחם ביפו וישמעו כאן שעורים מפיו, וכך נסתתמו טענות סירובו ונעתר לבוא ליפו ולהתרחץ בים לחידוש בריאותו.
לאשתו היו עסקי חסד משלה: היא עסקה ביחוד בעזרה לעגונות ואלמנות ובהשאת יתומות עניות, ושניהם לא הסתפקו בסכומים שאספו בעצמם ובעזרת עסקנים ועסקניות אחרים שהפעילו, אלא נתנו גם משלהם ביד נדיבה. היה נוהג להקדיש את הכנסותיו הצדדיות (כמו, למשל, את שכרו בעד ניהול משק לחמן בפתחתקוה) למוסדות תורה וחסד.
אחרי שעסק שנים אחדות בחלפנות נכנס כשותף למפעל הבורסקאות של ר' ישראל מאיר חודורובסקי, עזר בכספו ובמרצו לפיתוח המפעל ולהחלפת עובדיו הערבים ביהודים מעולי תימן, עזר להם בהלואות ויחד עם הרב חזקיהו נ. שבתי ארגנם באגודה בשם "חברת פעולת שכיר" (האגודה הראשונה של פועלים תימנים ביפו) לעזרה הדדית, להשגת שכר הוגן וקביעת עתים לתורה ולתפלה. גם הוא עצמו קבע עתים לתורה והיה מרצה שיעורים בבית-הכנסת לקהל שומעיו.
כשעבר לדור בשכונת נוה שלום נתן את דעתו לחיים הדתיים בשכונה על-ידי הקמת בית-אולפנא לילדים בתוך השכונה, הציע להרב נפתלי הרץ הלוי שיקימו בנין לתלמוד-תורה "שערי תורה" במקום. וכשמסר להרב בתור תרומה ראשונה 40 נפוליונים זהב משלו, האמין הרב שהבנין קום יקום. הודות לפעילותו ולמרצו ולכח-השכנוע שלו פתחו התושבים את ידם ונתנו איש כיבלתו, והיו שנתנו אף למעלה מיכלתם. ר' זרח ברנט מכר מגרש בשביל הבנין והוסיף עליו שטח בתור תרומה בחנם, אח"כ שקד ר' משה בצלאל על ניהול עבודת הבנין, ובינתים הזניח את עסקיו ונתמעטה הכנסתו, ואף תשלומי הלואות גמילות-חסד שפיזר ונתן נתאחרו לבוא והיה במצב חמרי קשה. אז הציעו לו גבאי התלמוד תורה שכר טרחה נפוליון לשבוע, ולתמהונם הרב לא סירב לקבל. אך לאחר שנה, כשלא היה כסף להקמת הגג על הבנין, מסר להם בבת אחת סך 50 נפוליונים, ואח"כ נודע, שזה היה סכום הממון שקיבל במשך השנה כשכר טרחה.
הבטחתו לאשתו נתקיימה. אמנם עוד מתה להם בת קטנה שנולדה כאן, אך בתרנ"ז נולד להם בן שנשאר בחיים וירש מאביו את מרץ הפעילות לטובת הזולת ולטובת הישוב - הוא דוד תדהר .
תוך שקידותיו הרבות לטובת הישוב נסע בתרס"ב עם הרב אליהו קלצקין (קלצקי), אברהם ישפה ועוד לעבר הירדן וניסו לרכוש שם קרקעות בשביל התישבות עברית.
נפטר ביפו, ז' שבט תרס"ז, והובא לקבורה בחלקה שקנה לו בירושלים, ואשתו נפטרה בירושלים, י"ז אייר תרפ"ו.
אהרן דוד גורדון נולד בכפר טרויאנו, פלך פודוליה, רוסיה, ו' סיון תרט"ז (1856), לאביו ר' אורי (תלמיד חכם, שומר מצוה וקובע עתים לתורה, מיוצאי וילנה, קרובו של הבארון גינזבורג מפטרבורג ופקיד במפעליו בפודוליה לתעשית ספירט וסוכר) ולאמו דבורה בת שמשון גורדון. גדל בכפר ולמד תורה מפי טובי המורים שהביא לו עד גיל 14 ואח"כ למד שנה בישיבה בוילנה.
בן 15 אירסוהו הוריו עם בת אחות אביו, פייגל בת יחיאל מיכל טרטקוב מאובודובקה. למד שנתים אצל הלמדן המפורסם ר' הרשקה בעיירה חשצ'בטה. בינתים פגעה בהוריו גזירת "החוקים הזמניים" נגד היהודים שהתקין המיניסטר איגנטייב בראשית מלכותו של הצאר אלכסנדר השלישי, שלפיהן אסור ליהודים לדור בכפרים באזורים מסוימים. הוריו גורשו מהכפר טרויאנו והתישבו בבית בודד ביער של קרובם הבארון גינצבורג ושמה חזר הביתה אחרי שתי שנות לימודו בחשצ'בטה. בבית שביער למד תנ"ך ודקדוק עברי מפי מורה פרטי ורוסית מפי חייל רוסי משוחרר, ובשקידה עצמית למי גרמנית וצרפתית. הוריו הציעו לו ללמוד רפואה באוניברסיטת קיוב לפי המלצת הבארון גינצבורג, אך הוא לא רצה לחלל את הלימוד כאמצעי ל"תכלית" והוסיף ללמוד "לשמה".
מששוחרר בשנתו ה-21 מחובת הצבא (בתור בן יחיד וחלש בגופו) נשא לאשה את ארוסתו מלפני 6 שנים. ישב שנתים בבית חותנו, למד תורה והשכלה והשפיע על הנוער שבעיירה למען ההשכלה. משנולד לו בן נרתם לעול הפרנסה ועבד 23 שנה, בהפסקות, כפקיד בבית-חרושת של הבארון גינצבורג בכפר מוהילנה, ואת משפחתו, שלא היתה לה רשות לדור בכפר, החזיק בעיירה חשצ'בטה.