בדרך קיבוצית ובמחירים מוזלים, והוא היה נשיאה, מנהלה וגזברה. החברה אמרה לארגן בנין בתים לחבריה והיו זקוקים להלואות. אז פנה יחד עם דוד יודילוביץ אל הרצל בהצעה לפתוח בנק ציוני בארץ-ישראל, שיעזור בדרך בנקאית-מסחרית לקואופרטיב שלהם ולישוב בכלל, והרצל הבטיח להם עזרה, במכתבו מיום 28.8.1901. לפני הקונגרס הציוני שוב כתבו אל הרצל בענין הבנק, והוא השיב להם במכתבו בעברית מיום 19.12.1901, שמסר את בקשתם לז. ד. ליבונטין , מנהל "אוצר התישבות היהודים", וכשנפתח אח"כ בתרס"ג הסניף של בנק אפ"ק ביפו על-ידי ז. ד. ליבונטין עזר לו בהשגת דירה בשביל הבנק ובמכתב להרצל הציע שהבנק ירכוש קרקעות בסביבת העיר.
בתרס"ב נתפרקה אגודת בעלי-המלאכה. באותה שנה הוקם ביזמתו ובהשתתפות אלברט ענתבי בנין בן 17 חנויות להרחבת המסחר היהודי ביפו, על שטח ריק של מרת אליזבט בוסטרוס מבירות, אחרי שהוא נסע שמה והשיג ממנה חוזה-חכירה לתשע שנים על השטח. כן נתקבלה באותה שנה הצעתו למושל המחוז, להקים את מגדל השעון והשעון לפני ה"סראיה", לחוג חג מיוחד בחצר השולטן עבד אל-חמיד והקמת השעון והמגדל ביפו ובשכם נמסרו לו.
השתתף באספה המכוננת של ארגון הישוב בתרס"ג בזכרון יעקב כציר הפועלים ובעלי המלאכה מיפו ואף אסף תרומות לטובת המפעל וגם אנשי מלאכה נתנו לו כיכלתם. הוא חשב, שאוסישקין בא בשליחות הרצל להקים את הסתדרות יהודי ארץ-ישראל, ואחרי שנודע לו, כי פעולת אוסישקין היתה מכוונת נגד הרצל ונגד תכניתו האוגנדאית, הביע את חרטתו בפומבי על השתתפותו בכנסיה ותבע חזרה בשם שולחיו העניים את הכספים שנתנו. בגלל זה פרץ סכסוך בינו ובין הד"ר הלל יפה , שנבחר אז ראש הסתדרות הישוב, ובגלל התנגדותו להחלטות הוטל עליו חרם צבורי מלווה ברדיפות, ורק בשנת תרס"ו הוסר מעליו החרם ע"י ועדת-שופטים צבורית שהורכבה לבירור הענין.
כשהורידה מהפכת הטורקים הצעירים את השולטן עבד אל-חמיד מעל כסאו והכריזה על תקופה חדשה של תרבות וקידמה בממלכה, יזם לכונן שלשה דברים: א) בנין מזח בנמל יפו, ב) מסילת-ברזל חשמלית בין יפו והמושבות, ג) בית-חרושת למלט. לשם כך כינס לישיבה ראשי בנקים וחברות, וביום 5.1.1909 נוסדה "החברה העותומנית לפיתוח התעשיה ועבודות צבוריות בארץישראל" ונבחר לנשיאה. הכספים הדרושים להתחלת פעולות החברה לא נאספו, וכדי להשיג עזרה ועידוד מהממשלה נסע יחד עם יעקב אבו-אל-הודה המושלמיואלכסנדר פיאני הנוצרי והוא היהודי, היוזם והבקי בכל הפרטים, במשלחת אל המיניסטר לעבודות צבוריות באיסטמבול (ב-2 בנובמבר 1909) והציעו לו את התכניות. המיניסטר הבטיח להם רצון טוב, אך עזרה ממשית לא היה ביכולתו לתת, והגשמת התכניות נדחתה לזמן בלתימוגבל...
השתדל ברכישת 3000 דונם מקרקעות אבו-קישק ליד פתח תקוה בשביל המשלחת שבאה מטעם חברת "תקות ישראל" מרומניה, אך הקניה, שעמדה להערך בסיוע "חברת הכשרת הישוב", הוכשלה.
במלחמת-העולם הראשונה החרימו השלטונות את רוב הסחורות מבית-מסחרו. בעת הגירוש הכללי הוגלה לפתח תקוה, ואח"כ לדמשק, שם מתה עליו לאה בתו וסבל מחסור. אחרי המלחמה חזר ליפו, הקים את הריסות עסקו והוסיף לפעול ולהתענין בצרכי הכלל.
בתרפ"ג הצליח להשפיע על אלפרד סורסוק מבירות שימכור את אדמותיו במפרץ חיפה, ואח"כ הציע תכנית ליסד על קרקעות אלה מושבה שתעסוק בגידול קניסוכר או סלק-לבן לשם הקמת תעשית סוכר בארץ, אך התכנית לא הוגשמה.
בשנותיו האחרונות ישב בחוילתו ברמת גן והוסיף לתכן תכניות שונות לביצור כלכלי של הישוב. נפטר בתל-אביב, כ"ו כסלו ת"ש (8.12.39).
צאצאיו: דב (בוריס), חיה רחל אשת הנרי אמזלג (נכדו של חיים אמזלג העסקן, שהיה קונסול בריטי ביפו),לאה (ז"ל), מרים ,אשת זאב אברבנאל, יוסף (ז"ל).
יונה דינוביץ
נולד בביאליסטוק בשנת תר"ל (1870) לאביו ר'מרדכי , שהיה מראשוני ה"ביאליסטוקאים" שעלו ארצה לחזק את הישוב המחודש בפתח-תקוה ומעסקני המו שבה, ולאמו שרה גוטה . למד ב"חדר" בביאליסטוק ובילדותו הובא ארצה על-ידי הוריו (יחד עם אחיו ברוך ואחיותיו שיינה ועטיל ) בקבוצת 11 העולים המתנחלים שבאו בתרמ"ב. כשאביו היה בביאליסטוק לחסל את עסקיו ונשאר שם כשנתים, נשארה המשפחה לגור ביהודיה (שם הקימו מחדשי הישוב בפתחתקוה את בתיהם בגלל הקדחת ששררה אז באדמת פ"ת) ולעבוד את הנחלה בפ"ת. השתתף בעבודת המשק של אביו בפלחה ובנטיעת כרם ואח"כ פרדס. ובלילות היו הוא ואחיו רועים את השוורים.
בתרנ"ד נשא לאשה את לאה בת ברוך יפה (בן חיים זלמן אחי הרב מרדכי גימפל יפה).