חוץ מההוראה הוא ממלא תפקידים צבוריים: יו"ר ארגון מורי ההתעמלות, חבר מועצת המכבי, חבר ועדת ההדרכה של המחלקה להכשרה גופנית של הועד הלאומי וחבר הועד הבוחן, חבר ועדה החינוך הגופני של מחלקת החינוך, ועוד.
אחד מבניו, דוד הי"ד, נפל חלל ליד מוצא, י' אלול תרצ"ו, בהגנה על המולדת.
מרדכי דינוביץ
נולד בעיירה טיקטין, ליד ביאליסטוק, בחודש אייר תר"ג (1843) לאביו ברוך . למד בחדר ובישיבה בביאליסטוק ושם נשא לאשה את שרה גוטה בת ר' דוד הלוי . היה סופר סת"ם וסוחר. נסע לעתים לגרמניה למכור ספרי-תורה והביא משם ספרים, בעיקר ספרים עתיקים, למכירה, הצליח בעסקיו והיה מכובד בעדתו, בתור יהודי למדן ועשיר, ונקרא בשם ר' מרדכי סופר .
הצטרף בין הראשונים לחיבת ציון, וביתו שימש מרכז לתנועה זו. אליו פנה אברהם קופלמן , כשבא בתרמ"ב לביאליסטוק בשליחות מחדשי הישוב בפתח-תקוה למצוא קונים ומתנחלים לחלקות שאין להן בעלים. ר' מרדכי סייע לו בהשפעתו למכור 2740 דונם קרקע למאה מתושבי העיר והסביבה, ומובן שגם הוא עצמו היה בין הקונים. מיד עלו אחדים מהקונים וביניהם ר' זאב ברנדי , שבנה בית לעצמו ובית למשפחת דינוביץ בכפר יהודיה, מקום מפלטם של מחדשי פתח-תקוה מפני הקדחת שהפיצו הבצות שבאדמתה.
בקבוצת 11 מתנחלים מביאליסטוק שעלתה ארצה בתרמ"ב (באותה שיירה באה גם משפחתו של הרי"מ פינס , אחרי שהוא עצמו כבר היה בארץ) באה גם משפחת דינוביץ, ובה : שרה גוטה אשת ר' מרדכי , בניו הנערים ברוך ויונה ובנותיו הנערות שיינה (נישאה אח"כ לחנוך מלור ) ועטיל (נישאה לצבי סלור).
האשה והילדים התישבו בביתם ביהודיה ועבדו את אדמתם בפתח-תקוה, והתנסו בכל הצרות והפגעים שהיו מנת-חלקם של ראשוני פתח-תקוה. אח"כ, כשהוקמו בתי-המושב בפתח-תקוה עצמה והתושבים מיהודיה עברו שמה, הכינה גם מרת שרה גוטה בית למשפחתה בפתח-תקוה ועברו אליו, ובו בזמן עוד עסק בעלה בחיסול החנות והרכוש בביאליסטוק ובכל שנה היה מביא אתרוגי א"י למכירה. בשמעו על המחלות והפגעים העוברים על תושבי יהודיה כתב לאשתו שתחזור הביתה, אך היא סירבה וקיבלה עליה את כל היסורים ובלבד שתגדל את ילדיה בארץ-ישראל.
כשגמר ר' מרדכי לחסל את רכושו קנה בעשרת אלפי הרובלים שאסף במחירו את חלקותיהם של קונים, שסירבו לעזוב את הגולה, ובתרמ"ה עלה ארצה והתמסר לעבודה במשקו. עסק בפלחה ונטע כרם ופרדס. היה פעיל בהנהגת המושבה ומוסדותיה יתמך ביד נדיבה במוסדות תורה וחסד במושבה וגם בערים והרבה לעסוק בגמילות-חסדים הן באופן פרטי והן על-ידי הקופה לגמילות-חסדים שהיה פעיל ביסודה ובהנהלתה, וכפי שנתגלה אחרי פטירתו היתה לו רשימה של יורדים ועניים, שהיה תומך בהם בקביעות במתן בסתר.
כשנפטרה, אשתו (י"ט שבט תר"ע) הקדיש לזכרה בית להכנסת אורחים, שניהל אותו עד סוף ימיו, ולבית-כנסת שהכנסותיו מוקדשות לטובת המוסד.
עמד בתוקף על משמר האופי המסורתי של המושבה ולא פעם היו לו סכסוכים עם הדור הצעיר ועם צבור הפועלים, אבל גם מתנגדיו כיבדוהו על נאמנותו להשקפותיו ודבקותו בארץ-ישראל.
במלחמת-העולם הראשונה עשה יד אחת עם הצעירים להסרת כתם מהמושבה (המעשה הידוע בשתי משפחות רבות בנות, שקצינים טורקיים הרבו לבקר בבתיהן... והיה גם חשד וחשש למלשינות מצדן, ובבוקר אחד סולקו שתי המשפחות בחוזק-יד מהמושבה).
על חיבתו הגדולה לארץ מעידה גם צוואתו, בה הוריש שני שלישים מרכושו לבנו שהיה באמריקה (לצערה הרב של אמו, שלא חדלה מדרוש מבעלה שיביאנו ארצה), בתנאי שיבוא להתישב בארץ (ואכן בא!), ואת השאר חילק לשני בניו ונכדיו בתנאי שלא ימכרו את הרכוש הקרקעי. כן הניח סכומים הגונים למוסדות תורה וחסד בפתח-תקוה וביפו. נפטר בפתח-תקוה, כ"ד ניסן תרפ"ז.
יצחק צבי שפירא
נולד בשאוולי, ליטא, בשנת תקצ"ד (1834), לאביו הרב יהושע , ממשפחה בעלת מסורת תורנית ותיקה, שמנתה 42 רבנים במשך הדורות. גם הוא למד בחדרים ובישיבות והגיע לידיעה רבה בתורה, אך היה הראשון במשפחה שנמנע מהתפרנס מהתורה בתור רב.