מרדכי דיסקין
נולד בגרודנה, רוסיה-הלבנה, בשנת תקצ"ט (1.839)' לאביו יצחק , שהיה מגדל ירקות בגנים בקצה העיר ומוכרם בעיר. למד בחדרים ובישיבה, אך בהיות אביו זקוק לעוזר ובנו זה נמצא מוכשר לעבודה לקח איתו, החל מגיל בר-מצוה, לעוזר לו בעבודה בגן, אך יחד עם זד, קבע עתים לתורה.
בהיותו בן 17, בשנת תרט"ז, נשא לאשה את דינה בת ר' בנימין מאיר הכהן , ומיד נרתם לעול הפרנסה והיה גם הוא עובד בגנים ומגדל ירקות ואשתו מכרה אותם בחנות בעיר, ובערבים ובשבתות ובימות החורף היה שוקד על התורה.
כשהגיעה אליו השמועה בשנת תרמ"ב, כי גם בארץ-ישראל כבר החלו יהודים לעבוד את האדמה, עלה ארצה עם אשתו ובני ביתו וקנה לו נחלה בפתחתקוה, שכבר היתה עזובה ממתנחליה הראשונים בגלל הקדחת ואותה שנה לא עבדו את האדמה, כי היתה שנת השמיטה.
בסיירו את המקום בלוית דוד גוטמן ויואל משה סלומון ראה את חרבות הבנינים העזובים של המתנחלים ואת הקרקע שנקנה ליד הכפר יהודיה להקים עליו את בתי המושב מחדש, רחוק מהמקום הנגוע בקדחת. אך כל זה לא הפיל את רוחו וכתב בשבח הארץ והמושבה למכריו בגרודנה ובביאליסטוק ואף יצא לעבוד את אדמתו-, בו בזמן שהיו שם רק שני גברים בודדים: ר' משה סלור , שהחזיק את משפחתו ביפו, והוא, שמשפחתו היתה בירושלים. וחמור אחד היד, לשניהם, עליו הביאו את צרכיהם מהעיר, קנו בבת אחת פתות ערביות לכל השבוע ואחרי שנתיבשו למחרת אפיתן היו מרככים אותן בקפה בלי סוכר, וגם בשבתות, כשסלור היה אצל משפחתו ביפו, והוא נשאר לבדו בפתח-תקוה, היה מסתפק בסעודה כזו, ומים היו שואבים בחורף משלוליות הגשם, אח''כ מבאר עזובה, ובקיץ היו מביאים מים מכפר פג'ה.
הלא חרש וזרע חטים ושעורים ותורמום וגידל ירקות, ובעיקר נתפרסמו לשבח המלפפונים שלו, שנתחבבו מאד על ערביי הסביבה וגירו את יצרם לקנותם במשיכה על-ידי גניבה. פעם בנסותו למנוע שני ערבים מלשאת את שללם, שק מלא מלפפונים שגנבו, ירה בו אחד מהם ופצעו ברגלו. אח"כ לקחו אחד הגנבים לביתו וטיפל בו, וכשהובא ליפו לריפוי בא אליו אביו של הפוצע ורצה לשחדו בכסף למען יעיד כי היורה בו היה בנו הקטן של האיש, נער בן 12 . כדי שיפטר בעונש קל. אך ר' מרדכי הגיד את האמת למשטרה, למען ידעו הערבים כי דם יהודי אינו הפקר ואינו סחורה למכירה ועוד הוציא את רוב הכנסת יבולו לצרכי המשפט, ובסוף נדון המתנקש לשש שנות מאסר.
בהרפתקאות רמות הגיע ירושלימה לחג הפסח, כי גאו מי הנחל מוצריה ללא מעבר, והיה מוכרח לעקוף את הנחל ברגל עד לוד ורמלה ולחצות שלש פעמים את מי השטפון אחרי פשיטת כל בגדיו ונשיאהם על ראשו.
אחרי הפסח עברה משפחתו לגור בכפר סלמה, שתהיה קרובה אליו, והוא המשיך לעבוד בפתח-תקוה. בקיץ, אחרי גמר הדיש, נודע לו מהתנהגותו של השומר הערבי, שבלילה עתידים גנבים לבוא ולגנוב את יבול אדמתו. זה היה ביום ו', ואז היה אצלו לביקור בנו בנימין מירושלים. הם התכוננו כראוי לקבלת פני הבאים ומילאו נפט במנורה שיספיק לכל הלילה, וכשבאו הגנבים, והשומר ביניהם, קרא לשומר בשמו והטיף להם מוסר, וכשניסו לפרוץ את הדלת ולהוציא את שקי התבואה ירה בנימין באחד מהם ופצעו קשה, כי - כפי שהסביר ר' מרדכי אח"כ - טעו הערבים בדבר הלכה ולא ידעו שמצוה לחלל את השבת בהגנה על ישוב ישראל בארץ-ישראל... לאחר ימים אחדים מת הגנב הפצוע ומחשש ל"גאולת הדם" הוכרח ר' מרדכי לעזוב לזמן-מה את המקום ולהעביר את התבואה לכפר יהודיה.
בירושלים הציעו לו משרת סופר במשרד חברת "ביקור חולים" במשכורת קבועה, לבל יסכן את עצמו שוב בכפר, אך הוא סירב להתקשר במשרה בעיר ולזנוח את נחלתו בפתח-תקיה.
כשנתחדש הישוב בפתח-תקוה והמתנחלים השתכנו בכפר יהודיה הביא את משפחתו שמה. אשתו (שנקראה אז בפי התושבים "מוטיליכה" - כלומר: אשת "מוטל", הוא מרדכי) היתה שותפת לו בעבודה הקשה ובסבל, בשמירת הסדר והנקיון ככל האפשר בבית-חומר דל ודולף בשפע בימות הגשמים, במחלות ללא עזרה רפואית במקום, בבישול ובאפיה בחמריהסקה ערביים (זבל יבש, עלי צבר וכדומה) בעשן מרובה על האש, בדלות ובמחסור, במזון של לחם וזיתים כבושים ובהעלמת הדלות לבל תתגלה כלפי חוץ. מכאן היה הולך לעבודה באדמתו מהלך שעות רבות, ולא פעם אף בסכנה מפני אורבים ושודדים. גם כאן היה מצטיין בגידול ירקות, וביחוד מלפפונים, ומפעם לפעם היה מעמיס ירקות על החמור והולך עם אשתו למכרם בשווקי לוד ורמלה.
כדי להצליח בגידול הירקות היה זקוק לבאר, כי נשיאת המים מבאר המושבה לא התאימה לפיתוח ענף