מאיר טויבנהויז (מרכוס)
נולד בירושלים כ"ט אדר תרכ"ה (1865) לאביו ר' יאיר חיים מרכוס ממשפחת רבנים ואדמו"רים מגליציה דור רביעי לר' מאיר'ל מפרימישלאן שעלה ארצה בן שנתים עם הוריו מחלוצי הישוב החסידי בירושלים, ולאמו חנה מרים לבית טויבנהויז גם היא ממשפחת רבנים ורופאים מפורסמים באוסטריה ובפולין, והיתה ידועה במעשי צדקה וחסד שהרבתה לעשות. כשנדרש בתור נתין אוסטרי לצאת לחו"ל ולהתגייס לצבא פשט מעליו את שם-המשפחה של אביו, הפקיר את נתינותו האוסטרית, נטל לעצמו את שם-המשפחה של אמו וקיבל עליו את הנתינות העותומנית. למד בישיבות הגדולות בירושלים והגיע לדרגת סמיכה לרבנות ואף רכש לו ידיעות רבות בתנ"ך, בתולדות-ישראל ובכל מכמני הלשון העברית וגם בלימודי חו"ל. בן 17 נשא לאשה את בת שבע בת ר' אברהם שלמה גולדנבוים מצפת (שהיה מצאצאי ר' דוב, המגיד הגדול ממזריץ, יורש מקום הבעש"ט בראש הנהגת החסידות וחבר בית-הדין הרבני בצפת, ביחד עם הרידבז, ואשתו שיינדיל ביילה הייתה ממשפחה בעלת ספר-יוחסין עד שאול וואהל ("מלך פולין") ועד דוד המלך).
אחרי החתונה השתקע בצפת והתמסר לעסוק בצרכי צבור ובעזרה לנצרכים. ביום בהיר אחד השליך אחרי גוו את לחם החסד של חותנו והפך מתלמיד-חכם לבעל תעשיה, כדי לפרנס את עצמו ואת כל התלויים בו, התמחה במלאכת האריגה והסריגה והניע בידיו את המכונות הראשונות שהוציאו צרכי הלבשה לשוק ואף העסיק פועלים עברים. על דלת ביתו קבע שלט : "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות". הוא היה מחלוצי התעשיה בארץ והראה לבני עירו את המופת של חיי עבודה בהתלהבות והנאה מיגיע כפים. עזר לרבים מבני צפת ללמוד מלאכות וגם כלי-עבודה השיג בשבילם חנם כדי שיתפרנסו מיגיע כפם. הואיל והעוני והמצוקה נתנו שטח פעולה למיסיונרים לציד נפשות מישראל יסד לשם כך את "אגודת ישועת ישראל" למלחמה במיסיון והיה פעיל ביסוד מוסדות חסד להקלת המצוקה ולמנוע את הצורך להזדקק לחסדיהם של צידי נפשות. את כוחו ומרצו השקיע בארגון יתומי העיר ובני העניים שכינס יחדיו ופרש עליהם כנפיו. שנים אחדות היו נתונים הנערים לחסדי "ישועת ישראל" ובאמצעותה סגלו לעצמם מלאכה וגם המשיכו ללמוד ולהתחנך על התורה והעבודה. הוא יסד את חברת "משכיל אל דל" לשם מתן עזרה רפואית חנם לעניים והשיג לה תמיכה מחו"ל. החברה הזמינה את הרופא ד"ר אליהו כהן שיצאו לו אח"כ מוניטין בארץ. ובסניף לחברה זו המריץ את יסוד החברה "לינת הצדק" לשרות טפול בחולים בבתיהם בלילות ובתקנות הותנה שעזרה זו לא תנתן לחולה שהשתמש ברופאי המיסיון. גולת הכותרת של מפעליו בשטח העזרה הסוציאלית היה "בית לחם הגלילי" שיסד וניהל בביתו להזנת רעבים רבים ובנסיעתו לחו"ל לתעמולה בעד המוסד הצליח להשיג לו תמיכה נדיבה מיהודי הולנד וגרמניה. במוסד זה נעזרו אף הערבים הנוצרים מהכפרים שבסביבת צפת כשנמלטו לעיר מפני הטבח שהמוסלמים ערכו בהם. הוא היה בטבעו צנוע ושקט ועדין נפש, פניו היו מוארים תמיד בבת-צחוק טובה, אך גם איש מלחמה היה כנגד כל אויב ואורב לקיום הצבור והלאום העברי בעירו. היה בין המטיפים הראשונים לישוב חי טבעי ופורח בארץ, ולצפת חדשה מתוקנת ומשוחררת מעול השנוררות והבטלה.
עוד מלפני יובל שנים כבר היה שמו נודע בספרותנו מן המאמרים, הרשימות והפליטונים שפרסם בעתונים: "הצפירה", "המגיד", "האור", "הצבי", "השקפה", "היום" בחתימות: "המביט", "הגלילי", "המודיע מצפת", "הצופה על פני הגליל", "מאיר טויבנהויז איש ירושלים". דבריו היו נקראים תמיד בתשומת לב, וכמו צדרבוים וסוקולוב כן ד"ר פינסקר ולילינבלום התחשבו בו ובדבריו. הוא עורר בכתביו הנלהבים את אחב"י בגולה לבוא וליישב את הגליל בתור עובדי-אדמה. גם בעיות ישוביות כלליות הועלו בקולמוסו אודות יסוד המושבות בגליל ובשומרון. החרדה לעליה יהודית אז מבצבצת מכל שורה מתוך מאמריו ודומים הדברים לעליה של שנת 1946. כמורה דרך היה למהגרים הראשונים ובאב רחמן דאג להם למנוחה ונחלה. היה חלוץ ההשכלה והתרבות העברית בצפת. מהראשונים בין האשכנזים ששלח את בניו ללמוד בביה"ס של חכי"ח ואת בנו בכורו אף למקוה ישראל. מעשהו זה היה צעד מהפכני שעורר את חמתם של קנאי צפת. היה מן המיסדים של לשכת "בני-ברית" ויחד עם ר' דוד שוב ועם המורים שמחה חיים וילקומיץ וד"ר יצחק אפשטיין יסד את הספריה העברית הראשונה בצפת, וכן השקיע מרץ ויזמה ביסוד גן-הילדים העברי הראשון בעיר שנוסד ויצא אל הפועל בביתו, שממנו התפתח אח"כ ביה''ס לנערות. ביתו היה בית-ועד לחכמים מהזרם התורני הישן ומהזרם המשכילי החדש כאחד. גם הערבים הוקירוהו ולא פעם בקשו את עזרתו בתור בורר בסכסוכים. חשוב היה בעיני הממשלה. דבריו היו להם כאורים, ולא פעם הציל אנשים חפים מפשע.