ע''י בקיאותו בעניני הארץ וע"י קשריו האישיים עם המנהיגים הטורקיים. הוא היה גם יועצה המשפטי של לשכת המסחר הרוסית בקושטא, ועזר הרבה לעולי א''י דרך קושטא.
בימי מלחמת העולם הראשונה הוגלה לאנקארה. כתום המלחמה נשתחרר מגלותו ובשנת 1919 עלה עם בני ביתו לארץ-ישראל. מתחילה ישב בירושלים ושימש מנהל למשפט השלום העברי, ואח"כ, בשנת 1921 נתמנה מטעם הממשלה הא"י לשופט השלום הממשלתי ביפו עד 1923.
מיפו הועבר לתל-אביב והיה שופט השלום הממשלתי הראשון בתל-אביב, שהנהיג את השפה העברית והוציא פסקי דין בעברית.
כשנתמנה לשופט שלום בת"א היה היום ההוא המאושר בימי חייו. לא היה קץ וגבול לשמחתו ואשרו, שנוצר בית משפט ממשלתי בעיר העברית הראשונה והוא השופט במשפט זה. כשופט הצטיין במדות תרומיות : באנושיות נלבבת, בכובד ראש, במתינות, בצניעות, היה בעל מזג טוב, נוח לבריות, ונענה בסבר פנים יפות לכל אלה שפנו אליו לעזרה. היה נקי כפים ובר-לבב.
כן שימש יועץ משפטי לעירית תל-אביב, לועד הקהלה ולמוסדות מרכזיים אחרים. סייע במאבק הנשים לזכויות האשה והיה פעיל בפיתוח יחסי שכנים עם הערבים.
פרסם הרבה מאמרים בעתונות הציונית: ברוסית ובעברית.
בתרפ"ט חלה ויצא לחו"ל להתרפא ונפטר בי"ד סידן תרפ"ט בפריז והובא לקברות בבית העלמין הישן בתל-אביב בז' אלול תרפ"ט.
בתו חמדה נופך-מוזס היא אחת מעורכות הדין הראשונות בארץ.
הרב שמעון חיים גראיבסקי
נולד בקליצק, רוסיה, י"ח סיון תרכ"ז (1867), לאביו הרב אליעזר זלמן , מצאצאי בעל "פנים מאירות" ובעל "אור חדש" על מסכת פסחים, ולאמו דינה בת ר' אברהם אריה בן הנגיד ר' שמעון בראדער . בילדותו עבר לאורשה כשאביו נבחר לרב שם אחרי רבנותו בקליצק. בתרל"ז נבחר אביו לרב בליברפול, ואז הכניס את בנו ללמוד לימודי חול בקוליג' האנגלי שבעיר, נוסף על לימודי היהדות, שאביו העניק לו בשפע. בקוליג' למד יחד עם כמה נערים שנתפרסמו אח"כ במדיניות הבריטית (ביניהם סיר ג'ון סימפסון, שנרשם לאחר זמן גם בתולדות הציונות כחוקר שנשלח מטעם ממשלת אנגליה לקבוע, שאין מקום למתישבים נוספים בארצנו...). אח"כ שלח אותו אביו ללמוד בישיבת הנצי"ב בוולוז'ין, שם הצטיין בתפיסתו ובזכרונו והגיע לדרגה גבוהה בידיעת התורה. בישיבה נקרא בשם ''הלונדוני" וחדשים מספר התאכסן בבית הנצי"ב עצמו. בין חבריו בישיבה היו הגאון ר'איסר זלמן מלצר (ראש ישיבת "עץ חיים" כיום) והרב ד"ר מ. א. אייזנשטאדט ז"ל, מי שהיה רב ראשי בפטרבורג. בן עשרים כבר כתב חידושים רבי-ערך בספרות ההלכה, שהוכנסו לתוך ספרי אביו, וביחוד לתוך ספר "גינת אגוז". בתרמ"ח נשא לאשה את שמחה לאה בת הרב שמואל יעקב בראמזון מרייגורוד. מצאצאי רבי משה חריף חברו המובהק של רבי עקיבא אייגר , התישב ברייגורוד, שקד על התורה ושימש הרב של חברה ש"ס וחברה משניות, דרשן ומגיד שיעורים. באותה תקופה תמך בחיבת ציון ובציונות המדינית. והחליף מכתבים עם הרצל בענין ההתישבות בארץישראל.
בתרס"א ביקר בארץ ודרש בבתי-הכנסיות לטובת חברת "לינת הצדק". בתרע"ג עלה ארצה והתישב בשכונת "מזכרת משה" בירושלים וכנתין בריטי היה נציגם של עולי אנגליה בפני השלטונות. עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה גורש מהארץ מצרימה כ"נתין האויב" ונתמנה לרב צבאי ראשי בצבא שבאזור ים התיכון ובמצרים. בתפקידו זה טיפל בקפטין סבג' מונטיפיורי שמת בין זרועותיו באלכסנדריה אחרי שנפצע בחזית. גאליפולי. ערך הלויה מפוארת לאוולין די רוטשילד, שנפל בקרב בעת כיבוש הארץ. שימש ברבנות בגדוד המתנדבים היהודים "נהגי הפרדות" והשתתף בחזית גאליפולי. בהשתדלותו הותקנו מחלקות מיוחדות ליהודים בבתי-הקברות של הצבא. וכן השתדל במקרים רבים לטובת החיילים היהודים. סמוך לסוף המלחמה שרת בתפקיד רב צבאי בגדודים העברים מאנגליה ומאמריקה, ובהשתדלותו נתקבלו השבויים היהודים מהצבא הטורקי לגדודים העברים.
אחרי המלחמה חזר לירושלים והתמסר לשקידה בתורה, ובהתאם לצוואת אביו התרחק מכל עסקנות פומבית חוץ מאשר לטובת לימוד תורה, וכך נשא בעול הגבאות בתלמוד-תורה של שכונת "מזכרת משה". ניצל את קשריו עם אנגלים לטובת עניני ארץ-ישראל ועם ישראל וליוה את הרב קוק זצ"ל בכמה מקרים בהופעותיו לפני גדולי השלטון וכדומה. קיים קשרים