ישראל" ובתרצ"ה ותרצ"ו הוציא יחד עם דוד יודילוביץ שני קבצים לדברי ימי העתונות בארץ-ישראל. בשנת תרצ"ה סידר ליד התערוכה ויריד המזרח תערוכת ביא ליק, שהכילה כל מד, שנכתב על ביאליק אחרי פטירתו בעתונות העברית והישראלית בשפות לועזיות בארץ ובכל תפוצות הגולה. ריכז באוסף שלו למעלה מ-10.000 עתונים וכתבי-עת ב-50 שפות, ובהם כ-400 עתוני ילדים בעברית.
משגברה ההכרה בקרב הצבור בדבר הצורך באוסף כזה ובהחזקתו בתנאים מתאימים הקים בתרצ"ח בביתו ברחוב חיסין 12 בתל-אביב, על מגרש שקבל מהקרן הקימת את בית אוסף העתונות, בשם "בית הלבנון" (על שם העתון "הלבנון", הראשון לעתונים העבריים בארץ). הוא ממשיך בפעולה ובתעמולה למען השגת עזרת הצבור והמוסדות למוסד זה ולהחזקתו.
בתש"ג ערך ב"אהל-שם" בת"א, בנשיאותם של פרופ' יוסף קלויזנר, ש. טשרניחובסקי ואחרים חג "יובל השמונים" להופעת העתון העברי הראשון בארץ, ולשם זה הוציא בול ועליו תמונת שלשת עורכי "הלבנון".
לרגל "יום הים" בתש"ז (10 שנות קיום נמל תלאביב לנוסעים) סידר תערוכת עתונים שבה הוצגו החומר והעתונים על כבוש הים. כן עורך הוא תערוכות חלקיות שונות של עתונות עברית וישראלית בקשר למפעלים ולמאורעות שונים.
כתב רשימות רבות בעתוני א"י וחו"ל על יוצרי העתונות העברית והישראלית ומלחמת חייהם, וכן על מאורעות ומפעלים שונים כפי שהשתקפו באספקלריה הבהירה של העתונות בת זמנם.
בנו יחידו: משה.
משה יעקב בנז'ימן (אלתר אנטיפולר)
נולד באנטיפולה, מחוז קוברין, פלך גרודנה, רוסיה הלבנה, בשנת תרט"ז, לאביו ר' צבי הירש ב"ר משה יעקב ולאמו שרה בת יצחק גרינברג. אחרי התחלת לימודו ב"חדר", בהיותו בן שבע, עלה ארצה עם הוריו בתרכ"ג והתישבו בירושלים. אביו, שהיה גדול בתורה, נתמנה לחבר בועד כולל הפרושים, השתתף בסיום הבנין של בית-הכנסת הגדול "בית יעקב" בחורבת רבי יהודה החסיד, וכן ביסודו ובהנהלתו של בית-החולים "ביקור חולים", ורכש את הבית מס' 15 בהתחלת בנין שכונת מאה שערים.
בנו משה יעקב למד בתלמוד-תורה ובישיבת "עץ חיים", נשא לאשה את פייגה ליבה בת אהרן יעקב ליפקין (המכונה "ארי הושעס"), השתתף בפעילות בבנינה ובפיתוחה של שכונת מאה שערים ובשמירתה באומץ ובגבורה. פתח בית מסחר סיטונאי למכולת בעיר העתיקה והיה הראשון שהביא מחוץ-לארץ דגים מלוחים לירושלים.
נפטר בירושלים, כ"ה אב תרפ"ג.
בניו: יוסף ליב, זידל, בן-ציו ן, דב מ איר. נינו, אשר, בן צבי בן יוסף ליב נהרג כמפקד "ארגון צבאי לאומי'' בעת ההתקפה על מרכז הבולשת בירושלים בכ"ט אדר תש"ד.
מנחם וולפינזון (וואלפינזאהן)
נולד בירושלים, בחצר ה"חזקה" של אבי-אביו ר' זאב , ברחוב חברון שבעיר העתיקה, ליד הסראיה הישנה, בחודש תמוז תרל"א (1871), לאביו ר'בן-ציון (דור שלישי למשפחתם בארץ, נכדו של הרב ר' אברהם מעולי תנועת "חזון ציון'' משקלוב, מיסודם של תלמידי הגר"א), ולאמו בריינה. למד בת"ת ובישיבת "עץ חיים" בהנהלת הרב משה נחמיה כהנוב וחבריו היו ח. מ. מיכלין, פייבל כהנוב, ליב רלב"ג, מנחם ורדימון, אליהו לנדא (כולם אנשי-שם משגדלו).
בן י"ד נתיתם מאביו ואז נרתם לעול הפרנסה, לנהל את טחנת הקמח של הסבתא באבע רבקה שברחוב חברון. בעבודה זו המשיך גם אחדי שנשא לאשה את שרה רבקה בת ר' יהודה ליב הכהן. שנים אחדות גר בשכונת נוה צדק ביפו בקרבת דודתו מלכה, שהיתה נשואה לר' יעקב גולדמן , עסקן צבורי, סופר ומזכיר בית-החולים היהודי ביפו ופעיל בכל מוסדות הקהלה, ואח"ב חזר לירושלים.
פעם (ביום י"ב שבט תרס"ב - כפי שנרשם אח"כ לזכרון) ישב בחנותו של ר' נחום נתנזון ברחוב היהודים שבעיר העתיקה בירושלים, והנה עבר לפניהם גמל טעון עצים והפיל ופצע את הנער העוור שבתי נוסבוים שעבר לתומו ברחוב. ר' מנחם מיהר ויצא לעזרת הנער, הכניסו אל החנות, טיפל בו והרגיעו. בינתים עבר שם ר' חיים מיכל מיכלין ומתוך מקרה זה באו שלשתם לידי הכרה, שצריך להקים איזה מוסד לאסוף בו את העוורים ולהצילם מפגעי הרחוב. נתנזון נתן מיד שני נפוליונים ור' ח. מ. מיכלין הלוה 200 נפוליונים לזמן בלתי מוגבל (בלי רבית, כמובן), ומכיון ששניהם היו טרודים בעניניהם הטילו על ר' מנחם לנהל את הפעולה למען העוורים. במהרה