מרדכי גימפל יפה בחר שם עשר משפחות של אנשי עבודה (ואח"כ הוסיפו עליהם שלא בידיעתו עוד משפחה אחת - אלה הם אחד-עשר מיסדי עקרון "אחת-עשרה העבאיות" הידועות בתולדות הישוב). הוא התקשר בחווה עם המועמדים, שלפיו עליהם להתאמן תחילה בחקלאות במקוה ישראל, אך בתנאי שפקידי החברה (כי"ח) אינם רשאים למנוע את המתנחלים מקיום המצוות במשך שהותם במקוה ישראל...
אחרי התרוצצויות רבות להשגת עזרה כספית ואחרי שנטש את בית-דפוסו ומשפחתו במגנצא על סמך הבטחת הרב מוהליבר שימציא לה עזרה לקיום יצא לדרך עם העולים (שהבריחו את הגבול מרוסיה לגרמניה) והפליגו באניה מטריאסט לארץ-ישראל. ביפו לא הורשו לעלות על החוף, כי הימים היו ימי הגזירה על העליה. הוא עצמו עלה בכח הפספורט הבריטי, נפגש עם שמואל הירש , מנהל מקוה ישראל, וזה אמר לו שעד עתה לא הצליח לקבל רשיון בשביל העולים. חזר לאניה, נסע עם אנשיו לחיפה וכאן עלו על החוף. בינתים באה הודעה מהירש שהשיג את הרשיון, ואז נסע עמהם חזרה באניה ליפו ונכנסו ארצה כחוק.
העולים התחילו לעבוד במקוה ישראל והצטיינו בעבודתם, אך ענין התנחלותם על קרקע משלהם נגרר יותר מדי, ובהיותו רב את ריבם עם המנהל הירש ומאיץ בו לרכוש קרקע בשבילם, הסתבך במריבות עם הירש כי הוצעו להם קרקעות במקומות שונים בארץ (ביניהן כאלה, שמאז כבר נגאלו והוקמו עליהן ישובים עבריים) והוא נסע לסייר את כולן, ובכל מקום מצא איזה פגם, והאשים את הירש ביחס עוין ובחבלה מכוונת לכל עצם המפעל. בסוף קיבל מכתב מאת הרב מוהליבר , שהנדיב החליט לקנות חלקה טובה בשביל המתישבים ורמז לו, שמאחר שגמר את שליחותו, הגיע זמנו לחזור לביתו...
בדאבון לב יצא מהארץ, כי לא האמין שפקידים אלה - כפי שהוא הכיר אותם - ירחשו באמת טובה לאכרים והרגיש חובה להמשיך בהגנה עליהם. נסע לפאריס להשתדל בעד סידור ענין המתישבים כהבנתו, אך לא הצליח לשכנע את הבארון, וחזר בחוסר כל לביתו במגנצא. מחוסר כסף לשכור פועל לדפוסו סידר בעצם ידו את החוברת "יסוד המעלה", בה תיאר את פרשת העלאת אחת-עשרה המשפחות ואת מגמותיו ופעולותיו למען התנחלותן, וכן תיאר בה את מצב ארבע המושבות הראשונות בראשיתן. החוברת יצאה בקיץ תרמ"ג. לאחר חצי שנה נתבשר, שאכן נקנתה למתנחליו אדמה טובה והנדיב יבסס אותם במושבתם החדשה - היא מזכרת בתיה (עקרון). בתרמ"ד עבר ללונדון, הוציא שבועון באידית בשם "השולמית" וניסה לחדש את הוצאת "הלבנון", אך לא הצליח לבסס את קיומו.
חוץ מעבודתו העיתונאית פרסם במגנצא ובפאריס ספרים חשובים מכתבי-יד יקרי-מציאות, והם: פירוש למסכת ראש השנה המיוחס להרמב"ם, ספר זכות אדם לר' דוד רוקא, ספר שעשועים לר' יוסף בן זאבארה, פירוש רבנו חננאל על מסכת פסחים, ספר אגרות מר' מאיר הלוי אבולעפיה, באר הגולה על ארץ-הקודש ובית המקדש וסדרי עבודתו, ועוד כמה חיבורים בחכמת ישראל בענפים שונים, שנשארו אחריו בכתב-יד.
נפטר בלונדון, י"ד חשון תרמ"ז. צאצאיו: דוד (עבד בשירות הדיפלומטי בצרפת), שלמה, משה (עתונאים בלונדון) ויצחק (עתונאי בניויורק).
הרב יהודה הלוי
נולד בסאראייבו (בוסניה), בשנת תקמ"ג (1783) לאביו ר' מנחם. למד בבחרותו בעיר ראגוזה שבדלמציה (כיום: דוברובניק, עיר-נמל של יוגוסלביה) ובן שמונה-עשרה עלה ארצה והתישב בירושלים. כאן ישב כמה שנים ועסק בתורה כאחד החכמים בעדה הספרדית. פעם נשלח בתור שד"ר מטעם כוללות הספרדים שבירושלים לעורר את נדיבי העם באיסטמבול לתמוך בישובה של ארץ-ישראל ושהה שם שש שנים.
בשנת תקפ"ה (1825) נתמנה מטעם רבני ירושלים כנציגם בעיר-החוף יפו לקבל את פני העולים, ב"בית העולים" שיסד הבנקאי ישעיהו אג'ימן מאיסטמבול, להדריכם ולארגן את נסיעתם בשיירות לירושלים (כי בימים ההם לא היה ישוב יהודי קבוע ביפו והיהודים הבאים ארצה היו זקוקים לחסדי נכרים, ולא פעם סבלו רבות בגלל חוסר עזרה יהודית בראשית דרכם בארץ) וכן לסדר עם העולים העשירים את דבר התחייבותם בתשלומי מסי העדה ועזבונותיהם לטובת מוסדות העדה לפי התקנות. בהיותו מכובד על כל התושבים ונתין השולטן עוד ממקום-הולדתו, הצליח למלא את תפקידו זה לטובת העולים והעדה. מובן מאליו, שישיבתו של רב בבדידות, בעיר שאין בה אף יהודי אחד, ואפילו אם עלה מפעם לפעם לשבת קצת