בירושלים, לא היתה נוחה ונעימה כל עיקר. בשנת תק"ץ נטרפה אנית עולים ממארוקו ליד עכו ו-12 שרידיה טולטלו ליפו, והרב השפיע עליהם שיתישבו כאן. במשך הזמן התלקטו עוד יהודים ליפו ומשנוסדה בה עדה יהודית נתמנה מטעם הראשון-לציון הרב אג"ן (חיים אברהם גאגין), החכם באשי הראשון בארץישראל, לרבה ומנהיגה החל משנת תר"ג. מאז שקד על גידול הישוב ביפו וכשביקר הד"ר אברהם אלעזר (לודויג אוגוסט) פרנקל בארץ בשנת תרט"ו, אמר לו הרב, שהוא רואה את עצמו כאביה ומיסדה של העדה היהודית ביפו, שיש בה כבר 65 משפחות (מהן שלש אשכנזיות) המונות כ-400 נפש, ביניהם סוחרים, חנונים, סוכנים, בעלי-מלאכה, סבלים, ספנים.
לעת זקנה זכה לראות את ההתעוררות לישוב ארץ-ישראל, שקמה על-ידי הרבנים קאלישר, גוטמאכר, אלקלעי וחבריהם. והנה קרה אז אסון לחבורה נוצרית-אמריקאית מיסודו של אדאמס , שמתוך נימוקים דתיים עלתה ב-1866 להתישב בארץ, וזמן קצר אחרי בואם מתו אחדים במחלות ויתרם התפזרו. חשש הרב, שכשלון זה יפחיד את היהודים מבוא להתישב בארץ, ולכן פרסם ב"הלבנון", שהופיע אז במאינץ (גרמניה), ביום ב' תמוז תרכ"ז, מכתב על המאורע הזה, בו הוא יוצא נגד ניפוח השמועות על כשלון האמריקאים ומסביר בעצות מעשיות, כיצד יוכלו יהודים להתישב ולחיות על חקלאות. כן זכה לראות את ההתחלה של חקלאות יהודית ב"פרדס מונטיפיורי" (מקום שכונת מונטיפיורי בת"א כיום), ואת ראשית הפעולות ליסוד פתח-תקוה, והוא שעודד את קארל נטר ביסוד מקוה ישראל, על אף התנגדות רבני האשכנזים שבירושלים.
עם גידול הישוב ביפו היה צורך בתלמוד-תורה ואז נסע מצרימה בהיותו כבר כבן תשעים, והשפיע על הבארון דה-מנשה, שיקים בית לתלמוד-תורה ביפו. עוד קודם לכן פרסם ב"המגיד" בשנת 1868 קריאה ליהודים בגולה, שיגישו עזרה ליהודי יפו להקמת מוסדות ובנינים שעדה יהודית זקוקה להם.
עד יומו האחרון היו כל חושיו ערים ושלמים, ואחרי היותו ראש עדת יהודי יפו במשך 54 שנה נפטר ביפו בשנתו ה-96 ביום י"ז מנחם-אב תרל"ט.
מרדכי (בן אש"ז צורף) סלומון
נולד בקיידאן, ליטא, בשנת תקס"ו (1806), לאביו ר' אברהם שלמה זלמן צורף ולאמו חסיה . בן שש עלה ארצה עם הוריו בשנת תקע"ב והתישבו בירושלים. למד תורה מפי גדולי הרבנים תלמידי הגר"א, מהעולים הראשונים של הישוב האשכנזי. נשא לאשה את חנה בת ר' טוביה הצדיק , מטולטשין, מראשי העדה האשכנזית, גם הוא מראשוני העולים תלמידי הגר"א.
בבית אביו, שהתפרנס מיגיע כפיו, חזקה בו השאיפה לשחרר את יהודי ירושלים מהתלות בנדבות יהודי הגולה ולבסס את קיום היהודים בארץ על עבודת כפים, וביחוד על הוצאת לחם מן הארץ ממש. בתחילה עסק במסחר (ראשון לאימפורטרים-סיטונאים) ונסע פעמיים מצרימה להביא סחורות הנחוצות לתושבי הארץ ומכר אותם ברווחים קטנים לסוחרים המקומיים לבל יצטרך לעסוק בקמעונות מה שהיה גורם לו ביטול-תורה. בשובו ממסעו השני נסתכן בדרך (בסערת הים - כפי המשוער) ואז החליט לחדול מן המסחר ולעשות נסיון ממשי בחקלאות. בשותפות עם יהודי ספרדי חכר בשנת תקצ"ט (1839), אדמה בכפר אל-מנסורה בקרבת מקום המושבה עקרון שלאחר שנים רבות, רכש בהמותעבודה והחל לנהל משק חקלאי, יהודי בודד בכפר ערבי רחוק, מהלך שבע שעות מירושלים, ובו בזמן עוד לא היה שום ישוב יהודי בכל השפלה והנגב.
בעת היותו בכפר בעונת הקציר ביקר בירושלים סיר משה מונטיפיורי ורעיתו יהודית והביע את רצונו לעזור ליהודי ארץ-ישראל להתבסס בחקלאות. הדברים הגיעו לאזניו בפי שליח מאת אביו מירושלים. אז נתן את דעתו לחקור את התנאים בדבר הגשמת הרעיון וגם מקום מתאים להתישבות מצא בכפר גזזה, גם הוא באותה סביבה, וביום ד' תמוז תקצ"ט ערך ושלח תזכיר אל מונטיפיורי ובו הצעה מבוססת ומפורטת בדבר יסוד מושבה עברית חקלאית, בצרוף תקציב ותכנית, שלפיה יעבדו יהודי ירושלים את האדמה במשמרות מתחלפות, כדי שחברי כל משמרת יספיקו לעסוק גם בתורה וגם בעבודה, ואף לאלמנות ולתשושי כח מצא אפשרות לשתפם בעבודה בהתאם ליכלתם. התכנית כללה אף גידול דגים בבריכה ותעשית גבינה ושאר צרכי אוכל בשביל יהודי ירושלים, שלא ינוצלו על-ידי מפקיעי שערים. בתזכיר ביקש ממונטיפיורי את השתדלותו אצל נדיבי ישראל במערב-אירופה, שיתנו את הכסף, ואצל מחמד עלי מושל מצרים ובנו-חורגו איברהים פחה, נציבו בארץ, שיתנו את הרשיון ואת הזכיונות הדרושים ויחזקו את הבטחון הצבורי בסביבה ההיא, כדי שהיהודים יוכלו לעבוד את האדמה חפשים מאימת השודדים שפשטו בארץ (תזכיר זה מובא במלואו בספר "מסע יהודית" באנגלית שתורגם אח"כ לעברית בידי י. ח. טביוב, ווארשא, תרנ"ט).
לאחר שנה חזר השלטון הטורקי בארץ ומיד אסר על נתיני חוץ לרכוש קרקעות, וכך נתבטלה התכנית בראשיתה. אז נתן את דעתו על יסוד תעשיה בארץ לפרנסת היהודים. בשנת תר"ה נסע לאנגליה ללמוד לשם כך את מלאכת האריגה ובהשתדלות מונטיפיורי נתקבל לבית-החרושת של אחד מקרוביו ללמוד את העבודה. בלימודיו שם לב בעיקר לסוגי האריגים הנחוצים בארץישראל. גם בענין זה פנה אל מונטיפיורי ואל בית רוט שילד בפאריס ולנדיבי ישראל בגרמניה והשתדל להפעילם למען יסוד תעשית אריגה בארץ (לפי תכניתו היה צריך ליסד את בית-החרושת ביפו, בגלל קשיי התחבורה בזמן ההוא, שלא איפשרו הובלת מכונות לירושלים). תכנית זאת הוגשמה לאחר תשע שנים ע"י מונטיפיורי בירושלים, אך נכשלה מסבות שונות.
פעמים אחדות נסע לאירופה בשליחות העדה הירושלמית ומוסדותיה, וביחוד למען השגת רשיון מהממשלה