ובנו-חורגו אברהים פחה שהיה נציבו בארץ, אבד חלק גדול מרכושו של ר' הלל בהלואות שהערבים סירבו לפרוע, ואחרי שהשקיע סכומים גדולים בגאולת חצרות ורכישת "חזקה" בהן בעיר העתיקה ובתמיכות לעניים, והוא חי בדחקות לעת זקנתו, אך גם אז סירב לקבל תמיכה מהכולל והסתפק בהכנסה הקטנה שקיבל משרידי רכושו שבגולה.
היה מכובד מאד בעיני רבני העדה הספרדית ומנהיגיה, ובהשפעתו הונהגו תיקונים שונים בעניני הצבור וגם בדיני השחיטה והכשרות בהתאם למנהגי האשכנזים (שהיו זקוקים לאכול משחיטת הספרדים).
בהשפעתו עלה ארצה חתנו הגביר העסקן ר' שמר יה לוריא ממוהילב (בעל בתו חנה ואבי העסקנית חיה ציפה אשת ר' יחיאל מיכל פינס) בשנת תקצ"ג, עזר בכספו לעניי העדה, וביחוד בעת מגפת החולירע, הגיע לעמדה מכובדת אצל השליט אברהים פחה, השתדל בפניו לטובת הישוב בענינים חשובים והחל בפעולה למען השגת ביטול ה"חוב" של תלמידי ר' יהודה החסיד ושחרור ה"חורבה" מידי הערבים שהחזיקו בה. הודות לעמדתו זו הצליח גם להשיג רשיון, במחיר שוחד רב, לרדת לתוך מערת המכפלה בלבוש ערבי והיה היהודי היחידי שזכה לכך. אך לאחר שהותו בארץ למעלה משנתיים הוכרח לחזור לרוסיה.
ר' הלל היה הראשון למשפחת ריבלין בארץ, שהגיעה מאז לדור שמיני ומספר נפשותיה עולה לאלפים.
נפגע במגפת החולירע ונפטר בירושלים, ט' סיון תקצ"ח, ולפקודת השלטונות שרפו את כל כליו וכתביו, ביניהם כתבים בעניני הכולל וראשית הישוב וחידושי תורה, כדי למנוע את הפצת המחלה.
צאצאיו: הרב משה ("ר' משה מגיד"), שנתמנה בשנת ת"ר מטעם רבני וילנה, שקלוב ומינסק ראשי הכולל למנהיג וראש העדה בירושלים ונשלח לחסל את הסכסוכים שפרצו בה וסיכנו את קיומה (הגיע ארצה בתר"א); ר' אליהו (שנקרא ר' אליהו בעלה"ק - בעל לשון הקודש - שהיה הראשון בין האשבנזים שהחל לדבר בקביעות בעברית ; עלה ארצה בתקע"א ובנו ר' יוסף יואל היה המנהל והסופר הראשון של כולל הפרושים, עולי ליטא ורייסין); הרב שלמה זלמן, ראב"ד בשקלוב, מחבר הספר "דברי שלמה", מהגבאים הראשיים של הכולל בשקלוב ; חנה אשת ר' שמריה לוריא.
ד"ר חיים הררי (בלומברג)
בן יונה דוב. - נולד י"ח אב התרמ"ג (13.7.1883) בעיר דינבורג, היא דוינסק - לטביה. אביו היה מראישוני חו"צ ו"בני משה", חיבר ספר "מצות ישוב ארץ-ישראל" ועוד. גדל והתחנך באטמוספירה של חבת ציון והספרות העברית. היה תלמודו של ר' אברהם זליג קלמנסון. מפי המורה הזה למד תנ"ך, אגדה וקרא מן הספרות החדשה כגון "זכרונות לבית דוד" ו"שיחות מני קדם" לז. יעב"ץ וכו'. אהב מאד לקרוא והיה בולע כל ספר עברי שבא לידו. בגיל צעיר מאד התכונן לנסוע לארץ ישראל, למד מדעים כלליים ושפות אירופיות מפי מורים פרטיים.
עודנו נער התחיל כותב ב"המליץ". על כתבותיו מעיר מולדתו היה חותם "בן בג בג". כתב מאמר גדול על "חבת ציון" וחתם עליו בשם "שניאור זלמן - בן עשר שנים''. עורך "המליץ" סירב לפרסמו, וב"אגרת פתוחה" נאמר אח"כ: "לנער צעיר לימים לא נאה להיות מטיף לעם !" לאחר ה"בר-מצוה" עלה לארץ ישראל (בתרנ"ח), לבדו, כדי להכנס לבית הספר החקלאי במקוה ישראל. בהיותו תלמיד במקוה ישראל היה ממלא ברשימותיו את גליונות "האכר היהודי", שיצא לאור ע"י ה"השקפה" של א. בן-יהודה. מלבד זה היה מתרגם מצרפתית את מאמריהם החקלאיים של מורי מקוה ישראל. מאמרו הראשון בא"י נדפס בתר"ס ב"הצבי" -על תנועת צעירים בארץ ישראל. בשנה ההיא הרגיש נטיה עצומה לספרות ואמנות, ביחוד לאמנות התיאטרונית. במקוה ישראל היה משתתף בהצגות התלמידים בצרפתית וגם העלה על הבמה בפעם הראשונה חזון בעברית: "הרופא בעל כרחו" של מוליר, בתרגומם של דוד ילין והאגרונום א. י. איינהורן.
נסיבות הזמן מנעוהו מלהמשיך בחקלאות, והתחיל לנטות יותר לפדגוגיה. מנטיתו לפדגוגיה קבל על עצמו תפקיד של מחנך עברי במשפחה כבודה בוואהלין. בתקופה ההיא השתתף ב"עולם קטן", "הצופה" (הורשאי), "הזמן" ו"דער פריינד" במאמרים, ציורים ופיליטונים. בש' 1903 נכנם ללמוד באוניברסיטה שבג'יניבה. שם השתלם ונבחן במדעי הפדגוגיה, פסיכולוגיה, ספרות צרפתית וכללית. שם השתתף גם בעבודה ציונית, לימד עברית וקרא הרצאות בצרפתית, התוכח עם ה"בונד", ס"ד, הטיריטוריאליסטים, והיה ממיסדי הקורפורציה האקדמאית "השחר".
בש' 1906 חזר לארץ ונכנס מיד להוראה לגימנסיה "הרצליה". הורה לכתחילה צרפתית, ואח"כ עבר למקצועות העבריים, ביחוד לתולדות הספרות העברית במחלקות העליונות. מאז ועד יומו האחרון היה מורה